'הילדים חשבו שברוך סוכן מכונות'. אלמנות השב"כ

בבית משפחת כהן לא נהגו לספר על טיב עבודתו של ברוך. ארבעת ילדיו היו בטוחים שהוא סוכן של מכונות חקלאיות, וזו הסיבה לנסיעות הרבות לחו"ל ולהשתקעות המשפחה בבריסל בתחילת שנות ה-70. "אף אחת מהנשים שבעליהן עסקו בעבודה הזו לא ידעו במדויק מה הם עושים, ידענו שמדובר במשהו ביטחוני", נזכרת אלמנתו נורית כהן-גולן, 39 שנים אחרי שנהרג.

"זה נראה כמו עוד יום עבודה רגיל", היא מספרת על אותו יום בבלגיה. "ברוך יצא מהבית בשעת בוקר מוקדמת ולא נפרד מהילדים. היינו כל כך רגילים לנסיעות הללו, שזה לא היה נראה לנו כמשהו יוצא דופן. אני זוכרת שכמה שעות לאחר מכן התחילו לנהור לבית אנשים. הבנתי שמחכים למישהו מאוד ספציפי, ואכן חיכינו לראש המוסד דאז (צבי זמיר. כהן הושאל למוסד - ש"ח). שאלתי אותו אם הכול נגמר, ועם דמעות בעיניים הוא אמר לי שכן".

נורית וברוך. "כמעט כל מקום בארץ מזכיר לי אותו"

כהן הוא אחד מ-42 חללי שירות הביטחון הכללי שנפלו בעת מילוי תפקידם. הראשון היה שלמה אלישיב, ב-1954. האחרון - מאיר צנוירט, בינואר 2009.

על אף הזמן הרב שחלף, ברוך מלווה את גולן, 76, כמעט בכל דבר. הוא נולד בחיפה ב-1936, התגייס לצה"ל ב-1952 ועבר במסגרת הנח"ל קורס מ"כים וקורס סמלים קרביים. הוא השתתף בפעולות תגמול רבות, בהן בפעולת קיביה. ב-1956 נשא את נורית לאשה, ושלוש שנים לאחר מכן הצטרף לשב"כ, שם שימש כרכז מיעוטים אזורי בכיר וכחוקר במרחב צפון.

ב-1970 הושאל כהן למוסד ויחד עם בני משפחתו עבר להתגורר בבריסל, שם שירת בתפקיד שטח. שלוש שנים לאחר מכן, בעת משימה בספרד, הוא נרצח ביריות מתנקשים והוא בן 37.

ברוך ונורית עם הילדים. "המשכתי בשבילו, בשבילי ובשבילם"

נורית נשארה אלמנה צעירה עם ארבעה ילדים שגידלה לבדה. "עבדתי בכל הזדמנות, עד כדי נפילה מהרגליים. בדיעבד אני חושבת שזה היה סוג של בריחה, התמודדות עם הטרגדיה הגדולה. זה לא היה פשוט בכלל, אבל לא הייתה אפשרות אחרת. אני בחרתי להמשיך בחיים. בשבילו, בשבילי ובשביל הילדים".

על מי שהיה ברוך בעיניה ובעיני מכריהם היא מספרת: "הוא היה נורא חכם, אדם מבריק, פיקח כמו שד, קלט שפות מהאוויר, דיבר עברית, גרמנית, ספרדית, ערבית, צרפתית ואנגלית. הוא היה מאוד סקרן, אהב לדעת על כל דבר. בעבודה ברוך היה מאוד רציני וקפדן, אך עם זאת היה חברותי ומצחיק".

"ברוך תמיד איתנו"

גם אחרי 39 שנים, היא אומרת, הזיכרון ממש לא דוהה, ויום הזיכרון קשה לה במיוחד: "אבל זה לא היום היחיד. חודשיים קודם לכן זו האזכרה של ברוך, וישנו יום ההולדת, חגים, אירועים משפחתיים ועבודות שורשים. ברוך תמיד איתנו".

החיבוק הארוך לפני הפעולה האחרונה בעזה

כמו ברוך גולן, גם אבי נויפלד נפל בפעילות סודית. הוא היה איש היחידה המבצעית של השב"כ. אלמנתו ירדנה משחזרת: "אחרי מלחמת ששת הימים השירות עבר שינוי, ואבי התחיל לעבוד יותר בשטחים. הוא אמר לי שהוא הולך לפעילות בעזה ודאגתי מאוד".

לדבריה, "בבוקר ההוא היה מתח באוויר. הפרידה בינינו הייתה מוטרדת כזו, כאילו שנינו ידענו שמשהו רע עומד לקרות. התחבקנו ארוכות. באותו בוקר לא הייתי שקטה, ובשעות אחר הצהריים הגיע לביתנו אחד ממפקדיו ולקח אותי לתל השומר. כשהגענו אבי עוד היה חי, נראה שלו ורגוע. רסיס של הרימון חדר למוח שלו והבנתי מהרופאים שמצבו קריטי. אחרי כמה שעות הודיעו לי שהוא נפטר".

אבי וירדנה נויפלד. "יש לי עדים שהוא היה כמו בפרסומות"(צילום רפרודוקציה: ירון ברנר)

נויפלד נולד ב-1941, בן יחיד להוריו. בהיותו בן שש התייתם מאביו שנהרג בדרכו לפעילות בהגנה. בצבא שירת תחילה בנח"ל, בהמשך בחיל המודיעין, ובמסגרתו סיים קורס מ"כים וקורס מש"קי ביטחון שדה. ב-1962 החל נויפלד לעבוד בשב"כ ביחידת המבצעים. ב-1964 התחתן עם ירדנה ושנה לאחר מכן נולדה בתם היחידה גלי.

ב-6 בינואר 1970, בדיוק 22 שנה לאחר מותו של אביו, נפל אבי בעזה כשמחבלים השליכו לעברו רימון במהלך קרב. הוא היה בן 29. השבר, מספרת ירדנה, היה גדול מאוד. "גלי הייתה אז בת חמש, וזה היה אסון שני במשפחה, אחרי שאביו נהרג. אני זוכרת שאבי תמיד צחק על כך שייתכן שלא יעבור את גיל השלושים, והוא באמת לא הגיע אליו".

אבי, גלי וירדנה. "הייתה מאוד קשורה לאבא"(צילום רפרודוקציה: ירון ברנר)

לדבריה, בעלה המנוח היה "יוצא דופן ביופיו: גבר גבוה, עם עיניים כחולות, מאוד איטלגנטי, בעל חוש הומור. אני יודעת שאני נשמעת כמו פרסומת למודעת שידוכים, אבל זו האמת ויש לי עדים לכך". בשירות, מגלה ירדנה, קראו לבעלה "אבי היפה".

החלק הקשה בהתמודדות עם האובדן, לפחות עבור ירדנה, היה לגדל את בתם המשותפת לבד. "גלי הייתה מאוד קשורה לאבי ובמשך השנים הייתי צריכה לעזור לה לקבל את העובדה שאין אבא.

התהליך הזה של יציאה ממשבר, שבו כל יום את מחפשת את הכוח לקום מהמיטה ולהתמודד, הוא לא קל. אבל החיים כל כך חזקים עד שהם מצווים עלינו לקום".

"אבי לפעמים נוכח מאוד בחיי ולעתים הוא רק ברקע", היא אומרת. "לאורך השנים זה פחות ופחות הגעגוע לאהוב שמת, ויותר המחשבה מה היה אומר על דברים שאני עושה, החלטות שאני מקבלת, איך הוא היה מגדל את גלי, לראות את החיים דרך העיניים שלו".