"מאסטר שף ילדים": סוף עידן התמימות
אריאנה מלמד ובתה צפו יחד ב"מאסטר שף ילדים". בזמן הפרסומות הן שוחחו על המנות המתנשאות והנאומים המבוימים, ותהו למה המשתתפים לא בישלו מאכלים שילדים אוהבים. התוצאה: דיאלוג בין בלוטות הטעם של תרבות הטלוויזיה
"יכול להיות", השבתי לה, "אבל, בואי נחשוב לרגע, באיזו נבחרת?"
"של הילדים שמבשלים הכי טוב! כמוני", פסקה.
כך נמשך לו הדיאלוג לאורך כל התוכנית. בין סטייק רוסיני לכבדי עוף ביין, לפני הכנת הסביצ'ה ואחרי הפוזות של אייל שני, הבת העקשנית לא הרפתה. ואיך תרפה? היא הרי רוצה להיות מאסטר, כמו בטלוויזיה.
"קודם כל, ילד הוא לא מאסטר" הסברתי. "אין מה לעשות. צריך נסיון של שנים ארוכות-ארוכות כדי להרוויח את התואר הזה. וילד איננו שף, כלומר, ילדים בימינו, לפחות בתרבות שלנו, לא עובדים בפרך במטבחים מהבילים של מסעדות, שוב במשך שעות ארוכות כל יום, ובטח לא מפקחים על צוות עובדים או מנהלים תפריט מסובך".
- "אז למה קוראים לזה מאסטר שף? שיגידו, טבחים צעירים, כמו בשיעור שלנו בבית הספר".
- "טוב, זו בעיה. טבחים צעירים לא נשמע מושך או מעניין או מוקף בהילה של זוהר כמו מאסטר שף".
- "זוהר זה לא דבר רע".
- "לא בהכרח, אבל בתוכנית הזאת, אם תשימי לב, הזוהר הוא העיקר. בלי זוהר, אי אפשר למכור פרסומות ולהרוויח כסף, כפי שכל תוכנית מסחרית אמורה לעשות. שימי לב שאף אחד מהילדים לא התלכלך, לא הפיל אפילו כפית אחת לרצפה ולא נזלה לו אפילו טיפה של רוטב על הכיריים המבהיקים. ואף ילד לא טעם את מה שהכין בזמן העבודה, ואף ילד לא התבלבל אפילו פעם אחת כשהוא היה צריך לנאום למצלמה, נכון?"
- "אז מה? הם נורא מוכשרים וגם חכמים. בגלל זה הם הגיעו לטלוויזיה".
- "לא בטוח...כלומר, הם מתוקים ונחמדים וללא ספק מבשלים לא רע, אבל מה שאת רואה על המסך הוא לא מה שקרה באולפן כשצילמו, כי בעריכה הורידו את כל הכתמים והגמגומים, הטעויות והתסכולים, המבוכה וההתרגשות שאולי עלו על גדותיהם - והשאירו רק משהו נורא מצוחצח שלא דומה בכלל לעולם האמיתי של הילדים האלה, או לעולם האמיתי של איזשהו שף. מה שאת רואה ומה שנשאר מן החומר המצולם הוא סוג של זיוף מאד מתוחכם, עד כדי כך שאת לא מרגישה שזה זיוף ועד כמה זה רחוק מן העולם האמיתי של ילדים".
איפה הפיצה והספגטי?
- "באמת נראה לי מוזר שכולם שם, חוץ מהילדה שהכינה פנקייקס, לא חשבו בכלל לבשל או לאפות משהו שילדים אוהבים, כמו עוגת שוקולד של ימי הולדת או פיצות קטנות עם פרצופים". הודתה הקטנה.
- "בדיוק. כי הם בישלו למבוגרים, ולמבוגרים מאוד מסוימים - כאלה שחושבים שאוכל של מסעדות הוא-הוא הדבר האמיתי, ולכן היו שם יותר מדי מנות קלאסיות של מסעדות, בעצמך שמת לב לזה".
- "סביצ'ה דג בחיים אני לא אכין. איכס. והיה גם סטייק ברוטב יין וכבד עוף ברוטב יין והמוקפץ הזה עם המון המון פלפל שחור".
"וחלק גדול מן המנות שהילדים הכינו לא היו כשרות", הוספתי. "וזה אומר שאת, ועוד חצי מילדי ישראל בערך, בכלל לא יכולים להשתתף בתחרות כזאת, שבה מצפים מהם להכין מנות שלא מתאימות להשקפה הדתית שלהם. ושליש מהילדים בישראל שחיים מתחת לקו העוני גם לא יכולים להשתתף, כי מצפים מהמתמודדים שיכירו אוכל מפונפן של מסעדות יקרות וגם יכינו כזה. ומאיפה ילדים עניים יודעים? הם לא נוסעים לטיולים קולינריים בטוסקנה, הם לא מסתובבים במטבחים של מסעדות יוקרה".
- "נורא לא הוגן!", זעמה הילדה
"נכון" אמרתי. "והפעם, תודי, זה לא בגללי. אבל יש עוד דברים לא הוגנים. כמו למשל, האופן שבו כל הילדים היו צריכים לנאום למצלמה כמו בתוכנית של הגדולים?"
- "הם באמת ניסו להיות נורא מרשימים כאלה, נכון?"
- "והם גם הצליחו! הם היו כל כך עסוקים בלדבר למבוגרים ולהשמיע להם בדיוק מה שהם אוהבים, עד שאין לי ספק שהכינו אותם לנאומים האלה ואמרו להם לדבר על סבתא-רבתא והשואה, או על הרצון לייצג את העדה הדרוזית, או על כמה שהם אוהבים את אמא והאוכל של אמא והמשפחה החמה והאוהבת. זה טקסט קבוע של מתמודדים מסוימים בתוכניות האלה".
- "מה זאת אומרת מתמודדים מסוימים?"
- "מתמודדים ממוצא מזרחי, מותק".
- "למה?"
- "נשאיר את זה לשיחה אחרת, כשיהיה לנו יותר זמן".
קול פיצוח כדורי הגבינה
- "אז זה כאילו שהם למדו תפקיד בהצגה?"- "לא כאילו. בדיוק. והם עשו זאת כדי למצוא חן בעיני מבוגרים, כי בלי זה אי אפשר להתקדם בתוכנית, לא משנה עד כמה אתה מוכשר".
- "אבל את תמיד אומרת שלא כדאי לנסות להתנחמד למבוגרים, אז למה הם עושים את זה?"
- "כי הם כבר ילדים שאיבדו את התמימות, זה למה. ואם הם לא איבדו אותה עדיין, התוכנית הזאת תעזור להם לאבד אותה".
"תמימות זה עד כדי כך חשוב?" התפלאה עמליה.
"ועוד איך", השבתי. "אני מאמינה שילדים צריכים לגלות את הציניות והזיוף בעולם של המבוגרים לאט, בקצב הנכון להם, ולא דרך השתתפות בתוכניות טלוויזיה שעושות רייטינג על גבם של ילדים, ומנצלות גם אותם - וגם את האהדה האוטומטית של מבוגרים כלפי קטנטנים. ובאמת, לא חשוב לי אם הם שרים כמו מבוגרים או מבשלים כמו מבוגרים - או הכי מוכשרים בעולם בלעשות בלונים ממסטיק".
- "די אמא, הגזמת. בלונים ממסטיק זה לא כישרון".
- "האמת היא שגם בישול לא, בדרך כלל. רוב הילדים שמבשלים כל הזמן עושים זאת כי אין להם ברירה וככה זה בעולמם. בני 14 בכל מיני תרבויות כבר עובדים קשה במטבחים מסחריים, בנות 14 לעתים קרובות אחראיות להכנת ארוחות לכל המשפחה, ואף אחד לא עושה מזה עניין בתרבות שלהן. בכלל, לפני מאה שנים לא היו מעלים על הדעת לעשות עניין מילדות שמבשלות, כי כל ילדה למדה לבשל כבר בגיל צעיר כחלק מכישורי החיים שלה".
- "לפני מאה שנים לא היתה טלוויזיה!".
- "נכון. אבל לו היתה..."
- "לו היתה לי אמא שהיתה מרשה לי להשתתף במאסטר שף".
- "את עדיין רוצה להשתתף? אז הנה עוד דוגמה קטנה לזיוף. ראית את הילדה המקסימה שהכינה
כדורי גבינה? כשאייל שני טעם אותם נשמע קול של פיצוח, אבל הוא לא הגיע מן הכדורים אלא מאפקט קולי שהושתל אחר כך בעריכה. וזה לא אומר כלום על איכות המנה, אלא על האופן שבו מציגים אוכל בטלוויזיה כדי למשוך תשומת לב, והקשר של זה למציאות קצת בעייתי בעיני".
- "אמא, אם תרשי לי להשתתף בעונה הבאה אני אראה להם מה זה לזייף. אני אגיד להם את כל האמת".
- "ואת באמת חושבת שהם ירצו לשמוע ולהשמיע אותה בטלוויזיה?"
- "כן, כי את תלכי איתי לאולפן ותשמרי עלי".
- "ואת באמת חושבת שאחרי הביקורת הזאת הם יסכימו להכניס אותי לאולפן?"
- "אההה... לא ממש. את רואה? אמרתי לך! הכל בגללך".
