דווקא בכלא הלב השבור הפך לשלם

עוד בנושא:

גברת לב שבור

לב שבור הוא לב שלם: עדיין מאוהב באקסית

לצאת מעבדות לחירות בלי ללכת לשום מקום

למות מאהבה: מה עושים עם אהבה נכזבת?

הייתי מתאבדת אם היה לי אומץ

הייתי מתעוררת וחושבת על האדם הדי עלוב אליו הפכתי. הייתי מתאבדת אם הייתה לי טיפה של אומץ, אבל אף פעם לא הייתי יותר מדי אמיצה. במקום זה נעתרתי להצעה של חבר שפנה אליי בטלפון בתזמון מושלם. הצעתו הייתה כדלקמן: ביקור אחד קצר בחו"ל, הברחה של מזוודה אחת מהודו לספרד, עשרת אלפים יורו במזומן. זה הכל. זה קל, זה קצר, זה מאוד משתלם.

תקווה היא מצרך חשוב עבור שבורי הלב

המרחק הזה היה הדבר הטוב ביותר שחוויתי מזה חצי שנת קשר מקולקל. נכון, היו התקפי בכי לא נשלטים, היו המון מהם. אבל סוף-סוף הרגשתי שאולי אתגבר על זה יום אחד. תקווה היא מצרך חשוב בשביל כל אותם שבורי לבב, והיא ליוותה אותי במשך חודש בהודו. חודש שנגמר במטוס לספרד, ובטיסה הזו, שלוותה חליפות בכאבי בטן א-לה מחלות מקומיות, חליפות בכאבי לב שלא היו זרים לי, חייכתי ממש חזק. גם כי הכרחתי את עצמי וגם כי התחלתי להאמין שזה הולך להיגמר. הנה, אני משלימה את המשימה הזו ועפה רחוק מכאן.

טוב, כמו שכבר ניחשתם זה לא קרה, תפסו אותי בספרד. כן, זה החלק ששוכחים לספר למי שמתנדב לפעולות לא חוקיות תמורת הבטחות לעתיד ורוד יותר. נכנסתי לכלא המקומי, חשבתי שאצא משם די מהר, אין לי מושג למה. היום אני מבינה שהעובדה שאני לא יושבת שם ומסמנת קווים על הקיר היא די פלאית.

קרה לי נס, אבל באותו הזמן ומתוך פחד די עצום סיפרתי לעצמי שלא עשיתי משהו כזה נורא, אז עוד מעט אצא משם. הבנתי לראשונה שגלגלי הצדק, אם תרצו, פועלים די לאט בקיץ. פשוט כי כל השופטים טסים לחו"ל עם המשפחה. אז קבעו לי משפט חצי שנה אחר כך.

זה לא קרה ביום אחד. בהתחלה הייתי בוכה מתוך שינה (מי ידע שזה בכלל אפשרי?), או מתעוררת מחלומות על איחוד ביני ובינו, מבינה שזה לא יקרה וכואבת. אבל התחושה החיובית התחילה להיבנות בהדרגה. לא בגלל שהתחלתי לרוץ בחצר המגודרת כל בוקר וללמוד את השפה. זה לא קרה בגלל שהתחלתי לכתוב לעצמי מעין יומן כדי לא להשתגע, ובעיקר כדי לזכור את מה שארצה לשכוח אחר כך. זה קרה כי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן לא יכלו לפגוע בי עוד, הייתי בבידוד.

הוא כתב לי מכתבים, אבל לא יכול היה להתקרב אלי. הוא לא יכול היה לחבק אותי, לנשק אותי, לסחוף אותי. הוא מעולם לא היה רחוק יותר וככל שהבנתי שכנראה לא אצא מהכלא בזמן הקרוב, כך הוקל לי. ארבעים ושמונה קילו של צלעות, חיוורון נוראי והקאות מצד אחד ומצד שני אופוריה של ממש. הקלה. סוף-סוף הייתי מחוץ למעגל הכואב הזה. רחוק מאוד וכנראה שלהרבה זמן. תודה לאל על שנשלחתי לכלא.

רציתי להישאר בכלא לנצח

אבל אנשים לא משתנים. וסטטיסטיקה היא סטטיסטיקה. מדי פעם פוקדים אותי סיוטים בהם אני חוזרת לכלא אחרי שברון לב נוסף. אני מתעוררת מבוהלת ומנסה להאמין שזה רק חלום. ושהתבגרתי והתחזקתי וכל זה.

אבל גם היום אם אראה את מושא האהבה המיתולוגי שלי יבליח בי כאב כזה, שלא הרגשתי הרבה זמן. מעולם לא כאבתי ככה. מעולם לא הייתי אבודה כל כך. גם לא בכלא. תאמינו לי, כלא יכול להפוך למלון חמישה כוכבים לנפש לעומת שיברון לב אכזרי אחד.

לכל הכתבות, העדכונים והסקרים - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק