סטיב האקט: "ג'נסיס לא תתאחד"

עבור מיליוני מעריצי מוזיקת רוק ברחבי העולם, סטיב האקט נחשב לאגדת גיטרה. במיוחד עבור חובבי הרוק המתקדם, אלה שבליבם שוכנת המוזיקה המתוסבכת של סוף שנות השישים ותחילת השבעים של בריטניה. האקט היה זה שפרט על המיתרים בוירטואוזיות רבה בלהקת "ג'נסיס", אחת ממנהיגות התקופה הצבעונית והמשוכללת.

היום בגיל 62, האקט עדיין נחשב לאחד מגדולתי התקופה, זה שסיפק את נגינת הגיטרה ויצר שירים באלבומים אדירים של ג'נסיס כמו "Foxtrot","Selling England By The Pound" ו-"The Lamb Lies Down On Broadway" - האלבום האחרון ש"ג'נסיס" הקליטה עם פיטר גבריאל.

היו ימים: פיטר גבריאל שר, פיל קולינס מתופף, סטיב האקט בגיטרה. "ג'נסיס" ב-1973

האקט עזב את ג'נסיס ב-77', בתחילת דרכה של הלהקה להפוך ממעצמת רוק מתקדם למעצמת פופ בהנהגתו של פיל קולינס. האקט לא הפסיק, הוא הצטרף לפרויקטים שונים, הוציא אלבומי סולו רבים וכבר 40 שנה מסתובב ברחבי העולם ומפזר את כישרונו מול קהל. ב-5 במאי הוא יגיע בפעם הראשונה בחייו לישראל ויופיע ב"האנגר 11" בתל-אביב, במסגרת פסטיבל "מוזיקה והעיר הלבנה".

גם אחרי כל כך הרבה שנים, האקט לא מפסיק לנדוד: "אני לא יודע מה קורה איתי בימים הקרובים אם אין לי את לוח הזמנים שלי מול העיניים", הוא אומר. "רק היום נסעתי 200 קילומטר בשביל לדבר איתך", מספר האקט ל-ynet על מסעותיו באירופה, שהופכים ארוכים גם לצורך פרומו עם עיתונאים.

על הבמה: האקט מבצע את יצירתה האהובה של ג'נסיס "Firth of Fifth"

האקט מספר כי ברוב הופעותיו - וגם בזו שתתרחש בתל-אביב - הוא מקפיד לשלב שליש מחומרי הסולו הישנים שלו, שליש של קטעים חדשים וכמובן, גם שליש משירי "ג'נסיס" הישנה והטובה. הוא מודע היטב להשפעה הענקית שיש ללהקה על הקריירה שלו ושלא כמו מוזיקאים מוערכים אחרים שיצאו מלהקות והמשיכו הלאה, אין לו בעיה לחלוק ולספר על הימים ההם אחורה, עד לימיו כילד קטן.

"גדלתי בזמנים שונים, בשנות החמישים. הפעם הראשונה שנחשפתי למוזיקה היתה דרך הרדיו", הוא נזכר ואומר במבטאו הבריטי, "והמוזיקה ברדיו היתה מגוונת. הקשבתי לאופרה ומוזיקה קלאסית לצד אלביס פרסלי וגלן מילר. אלה היו ימים שרוק'נרול עוד היה רחוק מלהגדיר את עצמו ומלהיות מתחרה מוביל על ליבם של צעירים.

"אני זוכר את התקופה הזו היטב. אני זוכר שמה שתפס אותי במוזיקה הקלאסית הם הפרטים. אהבתי את העבודות המפורטות של באך ושל שופן. וכנראה שכל אחד שכותב מלודיות מוזיקליות, כמעט לא יכול לברוח ממוזיקה קלאסית. הרבה פעמים כשכתבתי מוזיקה חשבתי: 'כן, זה בטח מה שבאך היה עושה' והמוזיקה

היתה השפעה גדולה עבורי. אני אוהב לחשוב שבאותו הזמן ניסיתי הרבה מאוד דברים והרבה סגנונות, הרבה יותר ממוזיקה אחרת שבלטה באותה התקופה. וזה עדיין ממשיך להיות מרתק עבורי. אני ממשיך ללמוד ממוזיקה כל הזמן. אני לומד מכל גיטריסט אחר ואני נדהם ממה שאנשים אחרים יכולים לעשות".

זו אותה התעמקות לפרטים שהאקט הביא מהעולם הקלאסי שהפכה אותו לגיטריסט כל כך מוערך ולאיש מוביל בג'נסיס, עד היום. "לא היה לנו טיפת מושג באותו הזמן שהיצירה שלנו תהיה בעתיד באיזשהו אופן תחת הכותרת 'אגדית'", הוא מודה. "לא ציפינו לנאמנות הגדולה מצד המאזינים. לא ידענו שנשאיר מורשת אחרינו. כמו כל להקה צעירה שמתחילה, רק קיווינו שנמכור מספיק אלבומים בשביל להתפרנס.

"אני תמיד חושב שהבעלים האמיתיים של אלבום הם המאזינים והקהל. המוזיקאים הם אלה שיוצרים ועושים את מה שבא להם בטבעיות באותו הזמן, אבל בשביל שמשהו יזכה לאהבה אמיתית וישרוד הוא צריך את הקהל וזה לוקח זמן. הקהל הוא זה ששובר את המחסומים, לא המוזיקאים. ועם 'ג'נסיס' נדמה שזה כמו יין טוב שמתיישן.

אי אפשר שלא לשאול על מערכת היחסים שלך עם החברים היום ומה הסיכוי שנזכה לראות את כולכם יחד שוב?

"אני שומר על מערכת יחסים טובה עם החברים האחרים בג'נסיס. שום דבר הוא לא אפשרי. בכל פעם שאני רואה אותם, כולנו מאוד נחמדים ורגשיים אחד לשני. אבל זה מאוד לא סביר שמתישהו אנחנו נתאחד ונעבוד יחד שוב. זו חבורה שבה כל אחד מהחברים בה היה הקפטן של הספינה וזה יהיה די קשה לכל אחד לחזור ולהיות אחד מהצוות.

"זה כמו לבקש מכולם לחזור יחד לבית ספר. זה מאוד קשה כשכולם כבר התבגרו ממזמן וגם בנפרד אחד מהשני. פחות או יותר גדלנו יחד, אני לא הייתי יחד בבית ספר עם האחרים ולהם היתה היסטוריה מאז גיל 11. הם הקימו כמה להקות בבית ספר שבסופו של דבר הפכו ללהקה עולמית בשם "ג'נסיס". אנחנו מדברים על משהו שהתרחש לפני חצי מאה. ללא ספק עבר המון זמן. זה מדהים אותי שאנשים עדיין מקשיבים בכלל לשיר אחד של הלהקה".