טום רקמן: "עיתונאים הם עם לא מושלם"
טום רקמן, עיתונאי חדשות וסופר, רצה להציג ב"עד סגירת הגיליון" את החדר האחורי של מערכת עיתון מודפס, רגע לפני שהמושג הזה נעלם מהעולם. "הרעיון שלי היה להראות את האישיות האמיתית מאחורי הפרסונה המאוד מקצועית"
מערכת עיתון בינלאומי בשפה האנגלית ברומא, בבניין ישן עם שטיחים מרופטים שלא נוקו מאז 1978, עורכת ראשית קשוחה וצינית, חדר חדשות תוסס עם ארבעה משכתבים גברים ומשכתבת אחת אישה, רווקה בת ארבעים ומשהו, עורך לשוני קפדן אבל אוהב אדם, שורה של כתבים שכל אחד נתון באומללותו ובשמחותיו הקטנות, ותפוצה הולכת ויורדת של קוראים. זהו הרקע לעלילת הרומן היפהפה של טום רקמן, "עד סגירת הגיליון". במקור נקרא הספר The Imperfectionists אפשר לתרגם את זה ללא-מושלמים, או רחוקים-משלמות, אולי אפילו לרשלנים.
אבל "עד סגירת הגיליון", ספר הביכורים של רקמן, שזכה להצלחה גדולה ותורגם עד כה ל-12 שפות - הוא מעין רקוויאם, שיר אהבה וקינה בו-זמנית לחיה הפצועה הזאת, שנקראת העיתונות הכתובה, או יותר נכון העיתונות המודפסת. הספר (שרואה אור כעת בעם עובד בתרגום יעל סלע-שפירו) מאגד בתוכו מקבץ סיפורים אנושיים, שוברי-לב לעתים, שמתרחשים על רקע מערכת עיתון ועבודה עיתונאית.
הכל בשביל סיפור טוב
מבנה הספר מיוחד: כל פרק מוקדש לדמות אחרת בעיתון, למשל הכתב בפריז לויד ברקו, גבר מזדקן, מרושל ומרושש (יש לו ילדים מכמה נשים, וכולם מתנערים ממנו) והוא מחפש נואשות סיפור עיתונאי טוב כי הוא חייב לשלם שכר דירה. או כותב הטור "אחרי מות", ארתור גופאל, שהשולחן שלו הוצב פעם ליד מתקן המים הקרים אבל הבוסים התעייפו מלפטפט אתו בכל פעם שרצו לשתות, אז העבירו אותו מקום ובסוף הוא גם הפך לעורך תרבות. או הרמן כהן, העורך הלשוני הסרקסטי שכותב את ה"תנ"ך" - חוברת ובה כל שגיאות ההגהה, טעויות הכתיבה והניסוח, והכותרות המגוחכות של עושי העיתון. או קתלין סולסון העורכת הראשית הביצ'ית, שמגלה שבעלה בוגד בה, ושזה אפילו מכאיב לה. או סגן העורכת קרייג מנזיס, הטוב, החכם, הרופס. וכן הלאה וכן הלאה.
בסוף כל פרק מופיע סיפור-תוספת קטן שמגולל בסדר כרונולוגי מהעבר אל ההווה את סיפור עלייתו ונפילתו של העיתון. את העיתון הקים בשנות ה-50, לא ברור למה, איל הון אמריקני מוזר ואקצנטרי, סיירוס אוט. אחרי מותו ניהל אותו בנו, ואחרי מותו של זה ניהל אותו הנכד התמהוני עוד יותר, אוליבר אוט, שגם מביא להתמוטטותו הסופית. באחת הסצינות החזקות ברומן, ממש בסופו, מתואר כלב גוסס שנרצח בצורה אכזרית. הנה המטאפורה הקלאסית - כלב השמירה של הדמוקרטיה, העיתונות, נרצחת כאן בדם קר.
הספר כתוב בשנינות ובאירוניה, ויש בו חמלה כלפי הדמויות, מגוחכות ככל שיהיו. כי אפילו הן יכולות להשתנות. ומה שאין בספר זה, היא בעיקר ההילה שאופפת לפעמים מערכות עיתונות בסרטים ובסדרות טלוויזיה: זה הרבה יותר אפרורי ועצוב ממה שנדמה.
"כבר שנים שאני רוצה לכתוב רומן, ועשיתי גם כמה ניסיונות חסרי תוחלת", אומר טום רקמן בראיון דרך הדואר האלקטרוני. "אבל אז עזבתי את העבודה שלי ככתב ברומא, עברתי לפריז, וניסיתי לכתוב פול-טיים. כשלמדתי קצת על רומא ודימיינתי את הדמויות, פתאום עלה במוחי רעיון, לאחד את הסיפורים הנפרדים של הדמויות לתוך מקום שאני מכיר היטב - חדר החדשות הבינלאומי".
מה עושה את העיתונאים בספר שלך לכל כך לא-מושלמים?
"רובם מנסים לעשות את העבודה שלהם, כמה מהם לא כל כך טובים בזה. הרעיון שלי ברומן היה להראות את האישיות הלא-מושלמת מאחורי הפרסונה המאוד מקצועית. רציתי לעקוב אחרי הדמויות כשהן יוצאות מחדר החדשות אל תוך החיים הפרטיים שלהן.
אפשר לקרוא את הספר הזה כקינה לעיתונות המודפסת, ההולכת ומתכווצת עד שתיעלם יום אחד.
"מאז סוף שנות ה-90, התקופה שבה שהתחלתי לעבוד כעיתונאי, ארגוני חדשות עברו שינוי דרמטי. אני מקווה שהספר הצליח לתאר את המפנים הקיצוניים שעברה התקשורת מהתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה ועד היום. ובאשר לעתיד, העלויות של הדפסת עיתונים הן כאלה שיהיה קשה להחזיק בהן לאורך זמן, כבר עכשיו יש עיתונים שנסגרו או שקוצצו בצורה כל כך חמורה שאופיים השתנה לגמרי. אני מאוד אוהב את המודפס. לקרוא עיתון מודפס זו חוויה אחרת לגמרי מלקרוא באינטרנט, ואני מאמין שעדיין יש חשיבות ל'תקשורת איטית' בעידן כל כך מהיר".
כל הדרכים מובילות לרומא
טום רקמן נולד בלונדון ב-1974 וגדל בוונקובר, קנדה. הוא למד תואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת טורונטו, ותואר שני בעיתונות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ב-1998 עבד כעורך בדסק החוץ של סוכנות איי-פי בניו יורק, אחר כך עבד ככתב זר בהודו וסרי לנקה. ב-2002 נשלח לרומא ככתב של איי-פי, אבל דיווח גם מיפן, דרום קוריאה, טורקיה ומצריים. ב-2006 החל לכתוב את הרומן הראשון שלו, וכדי לממן את עצמו עבד בחצי משרה ב"הרלד טריביון" הבינלאומי בפריז. היום הוא מתגורר בלונדון, ועובד על הרומן השני שלו.
נראה שאהבה ואירוניה מרכיבים את הגישה שלך לעולם העיתונות.
"לא תמיד אהבתי לעבוד בחדשות, זו עבודה שכוללת לחצים מתמשכים וצורך לדחוף ולהידחף, שלא התאימו לטמפרמנט שלי. בחדרי חדרים תמיד השתוקקתי לכתוב סיפורת. לכן אולי יכולתי לשמור על מרחק מסוים מהמקצוע, שאיפשר התבוננות אירונית. עכשיו כשאני כבר לא עובד בעיתונות במשרה מלאה, אני יכול גם לחבב אותה".
למה בחרת דווקא ברומא כמקום ההתרחשות המרכזי?
"עבדתי ברומא במשך שלוש שנים ככתב של איי-פי, כך שזו עיר שאני יכול לתאר בצורה אותנטית. רציתי גם לתאר את חוויית הגלות הזאת של הניסיון לבנות חיים בחו"ל, אבל לעתים קרובות להיכשל בכך, לא להצליח להשתלב ובסוף להישאב אל הגטו התרבותי של אנשים מארץ המוצא שלך. זה משהו שראיתי סביבי וגם חוויתי בעצמי".
עד כמה החוויות שלך ככתב זר נכנסו לספר?
"יש משהו ממני בהרבה דמויות בספר, אבל אף אחת מהן היא לא בדיוק אני, ואף אחת לא מתארת אירוע שעברתי. אבל מובן שהמילייה החברתי הזה של כתבים זרים ועיתונות בינלאומית - זהו עולם שיכולתי לתאר רק אחרי שחייתי אותו. חוץ מזה שהמקומות - רומא, פריז, קהיר - אלו מקומות שעבדתי בהם כעיתונאי".
כבר בעמודים הראשונים של הספר, הסכסוך הישראלי-פלשתיני מפרנס איזה סיפור עיתונאי. איך נראה הסכסוך הזה בעיניים שלך?
"מעבר לכל המחירים הברורים של הטרגדיה הזאת, אני חושב גם על הפוטנציאל האבוד:
איך הקונפליקט מחליש יוזמות יצירתיות ויצרניות, מחדיר זעם ונקמה רעילים כמוטיבציות לפעולה - וחותר כנגד כל כך הרבה תקוות. כמו כל בר דעת, אני נכסף אל היום שבו החדשות היחידות מהאזור הישראלי-פלשתיני יהיו על שלום משעמם: סיפורים על מדע, עסקים, אמנות".
הרומן השני של רקמן, שעליו הוא עובד בימים אלה, לא יעסוק בעיתונאים - אבל כן בצוותים בינלאומיים. ניחושים? את שם משפחתו, אגב, אפשר להגות רקמן, אבל מכיוון שכותבים אותו: Rachman, כלומר רחמן, מיד עולה החשד כי מדובר כאן בסופר צעיר, מוכשר וגם יהודי. "משפחתו של אבי באה מליטא ומרוסיה, והיגרה לדרום אפריקה. המשפחה של אמי נולדה בבריטניה ובארצות הברית, וכמה מבני דודי חיים היום בישראל. אני לא דתי, אבל כן מחשיב את עצמי כיהודי".
