נקמה, גבורה ומחדל מעל הכנרת. יובל ל"סנונית"
הסורים ירו והטילו אימה על הדייגים. בן גוריון החליט שדי, והעדיף את גולני להוביל פעולת תגמול על-פני הצנחנים. חזרנו לדרמה בליל ירח מלא במרס 62' - השייטת שהתקפלה, שדה הפול שהפך שדה מוקשים, כיבוש המוצב ההירואי והחייל שעדיין נעדר. מה אמרו רבין, שרון וגנדי בתחקיר? כך זה נראה ונשמע
"הסורים דגו בכנרת", זעקו כותרות עיתוני 11 במרס 1962. "הסורים המשיכו בהתגרויותיהם בכנרת. דייגים סורים חדרו למימי האגם בחופו הצפוני-מזרחי ועסקו בדיג בחסות המוצבים הצבאיים. גם הפעם תקפו הסורים תחילה באש את סירות הדיג הישראליות". הפרה נוספת של הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה נרשמה ביומן המבצעים בלשכת הרמטכ"ל. ההתנגשות סביב הריבונות על הימה שלמרגלות רמת הגולן, שריחפה זמן רב באוויר, הייתה רק עניין של זמן.
ישראל חזרה והתריעה. באמצעות האו"ם העבירה שוב ושוב מסרים לסורים כי הם משחקים באש, ולא יהיה מנוס מתגובה חריפה וכואבת שתצבע באדום בוהק ומדמם את קו הגבול. אך ההפרות נמשכו, הדייגים הסורים פרשו רשתות במימי הכנרת, אש נורתה לעבר סירות המשמר הישראליות ולעבר דייגי טבריה בשיאה של עונת הדגה. צה"ל בפיקודו של רב-אלוף צבי צור התבקש להכין תוכנית מבצעית לפעולת תגמול - ותיק מבצע "סנונית" הונח על שולחנו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון. לפני 50 שנה בישראל הקטנה.
ההקלטות נחשפו על-ידי ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
האור הירוק ניתן ב-15 במרס 1962, אחרי פעולה סורית. "היה זה שוב מארב סורי יזום", כתב רס"ן מרדכי שי, קצין מבצעים בפיקוד הצפון בדו"ח שמסר לאלוף הפיקוד מאיר זורע - חלק מתיק המבצע שנחשף כאן באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. "מיד לאחר המארב הקודם ציפו הסורים לתגובה מצדנו שנראתה בעיניהם מתבקשת מאליה. אנו מניחים שהם פירשו לעצמם את חוסר התגובה כחולשה שלנו והרשו לעצמם לחזור שנית על המארב. אם יוחלט שלא להגיב ייווצר מצב שבו הפסדנו את עמדותינו בגזרה בעיני דייגינו ובעיני הסורים".
עוד באותו הלילה, יצאה פעולת התגמול לדרך. שרביט הפיקוד נמסר על ידי הרמטכ"ל צור לחטיבת גולני, בפיקודו של סא"ל מוטה גור. היה זה תקדים בצה"ל - פעולת תגמול גדולה שניתנה לחטיבה שאיננה הצנחנים. היעד - מוצב נוקייב והכפר בשם זה, המשקיף על הכנרת.
לא פחות מ-19 ציונים לשבח ועיטורים חולקו אחרי המבצע. המשוואה הלא כתובה בהיסטוריית צה"ל היא שכמות הצל"שים
לשבור את המונופול של הצנחנים
בהסכם שביתת הנשק נקבע כי קו הגבול בין ישראל לסוריה יעבור במרחק עשרה מטרים מזרחית לכנרת וכי לסורים אין זכויות לדיג. אלא שמרבצי הדגה העשירים בשפך הנחלים היורדים לאגם ומפעל שאיבת המים, הביאו דייגים סורים, בגיבוי הצבא, להפר את ההסכם - לפרוש רשתות ו"לשכשך רגליהם" בכנרת. ספינות משמר ישראליות פטרלו כדי למנוע זאת ומשו רשתות דייגים סוריות. הצבא הסורי, בזכות עליונותו הטופוגרפית, התנכל שוב ושוב לדייגי טבריה ופתח באש על סירות המשמר הישראליות ממוצביו נוקייב וקורסי.
המחקר ההיסטורי מצביע על אינטרס סורי נוסף בהפרת הסכם שביתת הנשק - האי-יציבות הפוליטית בסוריה שלאחר ההפיכה הצבאית, והמאבק מול מצרים של נאצר. סוריה ועיראק ניהלו באותן שנים מגעים לכריתת ברית צבאית. ביטחונה הגובר של סוריה בחוזקה הלאומי וההבנה כי קו תקיף מול ישראל יסייע ליציבות הפנימית - כל אלה הביאו לכך שהסורים רצו בהסלמה והיו מוכנים לשלם את המחיר.
מרס 62' היה השיא. אחרי הירי לעבר ספינות המשמר הישראליות ב-15 בחודש, למרות האזהרות החריפות של ישראל, לדרג הצבאי היה ברור שהטלפון יגיע בכל רגע - והוא הגיע. מבצע "סנונית" לכיבוש המוצבים נוקייב וקורסי ולהריסתם יצא לדרך. סא"ל מוטה גור מונה למח"ט גולני בדיוק בשביל רגעים כאלה. עד אז נהוג היה שפעולות תגמול מבצעת חטיבת הצנחנים. כשבן גוריון שאל את חטיבות גולני וצנחנים כמה זמן יידרש להם לפעולה שכזו, ענה גור בהתלהבות "היום". כך, מספרים הלוחמים מאז, נפל הפור - המבצע של גולני.
"המטרה שלנו הייתה לשבור את המונופול הצה"לי שהכול הולך לצנחנים", נזכר היום גזית. "אמרנו לאלוף הפיקוד שאין שום היגיון שפעולה במרחב שלנו תבוצע על ידי חטיבה אחרת. המדיניות הלא-כתובה אז הייתה שהדרג הצבאי צריך להתנפל ולחטוף את האישור, בטרם הדרג המדיני יתחרט. לכן ידענו פחות או יותר שזה יגיע, ב-10:00 בבוקר קיבלנו הוראה לבצע את הפעולה כבר באותו הלילה".
"התפישה שהייתה נהוגה אז הייתה שצריך להגיב מהר, חזק וברור", אומר תא"ל במיל' יעקב אבן, אז סגן מפקד כוח ב'. "העונש היה חייב להיות צמוד לעבירה כדי שהסורים יבינו את המסר".
בתחקיר שלאחר המבצע סיפר רס"ן בני ענבר על הפעם הראשונה שבה נרמז לו שהפעולה עומדת להתרחש. "המח"ט הזמין אותי לשיט על הכנרת, לא ידעתי בדיוק למה אבל הוא אמר לי להביא משקפת. השייט התקרב עם סירת החורף, התרכזתי על הכפר, בניתי לו גזרות ויחידות משנה על ציר התנועה. כשחזרנו אמר לי מוטה שזה ייכנס להיסטוריה".
חיל הים הסתייג
המשימה שנקבעה ב"סנונית" כללה פעולה משולבת של כוחות חי"ר ושייטת 13. על פי התוכנית, יכבשו כוחות החי"ר את מוצב נוקייב וישתלטו על הכפר הסמוך, שבו התגוררו על פי המודיעין הלוחמים הסורים המאיישים את המוצבים מעל הכנרת. במקביל הייתה אמורה השייטת לחדור מהמים ולוחמיה נדרשו לכבוש את מוצב קורסי ולהרסו.
מוטה גור חילק את הכוח לשישה צוותים:
- כוח א' בפיקודו של סא"ל צביקה עופר, מפקד סיירת גולני, אחראי על כיבוש מוצב נוקייב ופיצוצו.
- כוח ב', שכלל פלוגה מבית הספר למ"כים בפיקודו של רס"ן בני ענבר - מפקד בית הספר למ"כים, אחראי על כיבוש הכפר וטיהורו וכן על חיסול עמדת התצפית מדרום לכפר.
- כוח ג' בפיקודו של סא"ל אורי שילה, מג"ד 51, יהיה עתודה רכובה על עשרה זחל"מים שישמש ככוח חילוץ או כוח עתודה לסיוע ללוחמים.
- כוח ד' וכוח ה', בחלקם טירונים שהיו אז ארבעה חודשים בצבא, בפיקודם של מג"ד 13 סא"ל יהודה גביש והסמג"ד משה גת, אחראים לחסימות לבידוד גזרת הפעולה והרחקת כוחות תגבור סוריים.
- כוח ו', גדוד המרגמות 334, ימתין להתפתחויות בעין גב.
- אל הכוחות הצטרף גם צלם עיתון "במחנה", אברהם ורד.
כוח השייטת שכלל כ-20 לוחמים היה מיועד לכבוש את מוצב קורסי. אלא שבפיקוד חיל הים הביעו הסתייגות מהמשימה, מחשש לגילוי מוקדם שינטרל את אלמנט ההפתעה. באותו לילה היה ירח מלא, אור הלבנה האיר את מימי האגם. "חיל הים ערב הפעולה העלה ספקות באשר לאפשרות הביצוע", אמר האלוף יצחק רבין, ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל, בתחקיר שנערך ימים ספורים לאחר המבצע. "אך למחרת, על אף זאת, גלגל את העניין". חיל האוויר הסתייג אף הוא, בהסתמך על תחזית מטאורולוגית שהצביעה על עננות שתקשה על פעילותו לגיבוי הלוחמים.
המודיעין לקראת המבצע החמיץ דבר נוסף - אינפורמציה שהתבררה כקריטית בפעולה מהרגע שהחלה להסתבך: הכוחות הסורים היו מוכנים היטב, מתוך הנחה כי ישראל תהיה חייבת להגיב. סדר הכוחות של האויב התברר כגדול ונחוש הרבה יותר ממה שנערכו לו בצה"ל. החיילים הסורים גילו התנגדות עיקשת, אלמנט ההפתעה כלל לא היה קיים.
כשהמפקד צונח על האדמה
על פי יומן המבצעים החטיבתי שנשמר בתיק המבצע בארכיון, בשעה 21:25 קיבלו הכוחות אישור והחלו לזוז. כוח ב' בפיקודו של רס"ן ענבר צעד ראשון במעלה הגבעות לעבר הכפר נוקייב. כבר בדרכו לכפר נתקל הכוח באש שנפתחה לעברו מעמדה באזור הכפר. ההפתעה נעלמה. יעקב אבן, סגנו, נשלח לטהר את העמדה, ובמקביל פתחו כוחותיו של ענבר בהסתערות. קבוצת חיילים סורים החלה במנוסה, לא לפני שהספיקה להתריע את המוצב הסמוך.
כוח א' בפיקודו של סא"ל עופר שמע היטב את היריות מהכפר. "הגזרה החלה להתעורר", אמר עופר בתחקיר. "שמעתי את ההיתקלות של בני למטה, כמובן שלא התייחסנו לזה. התחלנו בשקט להתקרב וניסיתי לחדור ליעד". אלא שעוצמת האש גברה, חילופי האש הפכו לקרב. כוח א' הבחין לפתע בהמון השועט מטה במורד במנוסה. "עדרים, נשים וטף החלו לברוח", סיפר עופר. "אזרחים התחילו להיכנס ביני ובין היעד".
"הם חיכו לנו", נזכר זאב קישון, לוחם בכוח א'. "איבדנו את גורם ההפתעה בדרך אל המוצב כשעלינו על מארב, מהרגע הזה התעורר כל האזור. האזרחים שהחלו לברוח חצצו בינינו לבין המוצב ולא היה מה לעשות, קיבלנו הוראה בקשר שלא יורים עד שאחרון האזרחים עובר. זה נתן למוצב עוד זמן להתארגן ולהעיר את כל הגזרה".
באותו הרגע נפתחה אש חזקה מהמוצב על כוחותיו של עופר. "כל התעלות פתחו באש, כדורים נותבים. עם היריות הראשונות נפצע לי מ"מ", סיפר עופר. הלוחמים הוכו בהלם כשראו את מפקדם צונח על האדמה. עופר המפקד הבין מיד את הסיטואציה ובטרם נכנסו החיילים להלם משתק, הורה על הסתערות כשהוא מוביל אותה בחוד לעבר המוצב, בתוך המון האזרחים שנסו מהכפר.
עופר ולוחמיו הגיעו לתעלות המוצב, אז גילו שהסורים מבוצרים היטב וסד"כ האויב גדול משחשבו. כל מי שצעד בראש נפגע מירי. כל עיקול בתעלה היה קרב בפני עצמו. ב-23:21, לפי יומן המבצעים, קורא עופר לסיוע וחילוץ פצוע.
"יורים עליי אש חזקה", דיווח לפיקוד בעין גב.
"אינני יכול לעשות איגוף מימין. לחימה עיקשת בתעלות, מהכפר. יורים עליי, הרבה פצועים".
"האם אתה ממשיך", נשאל עופר.
"כן, ממשיכים", ענה.
"בני עדיין אינו יכול לעזור, עוד מעט", השיב הפיקוד.
ב-23:22 מורה הפיקוד לכוח הזחל"מים לנוע לסייע בכיבוש המוצב. הכוח בפיקודו של אורי שילה יוצא מעין גב, בדרך חולף בשדה הפול החוצץ בין הקיבוץ לבין נוקייב. אז מתבררת הטעות - זחל"ם עולה על מוקש, מהר מאוד מגלה הכוח שהוא כלוא בתוך שדה מוקשים סורי. בשל בהילות המבצע, לא צורפו כוחות לסילוק מוקשים. הנגמ"ש של המפקד שילה עלה אף הוא על מוקש, הוא נפצע ואיבד את שמיעתו. "הודעתי למ"פ שניכנס פנימה 80-70 מטר נעקוף זאת", אמר בתחקיר סגנו של שילה, סא"ל אורי ולדיסלבסקי. "הערכתי שנצטרך לזרוק כמה אבנים, בעוד אני מעריך אני יושב על מוקש שני". כוח הסיוע נדרש עתה בעצמו לסיוע וחילוץ של טרקטורים אזרחיים מקיבוץ עין גב.
בה בעת עשו לוחמי שייטת 13 את הדרך לקורסי. "כבר כאשר היה התדרוך האחרון בגינוסר", סיפר בתחקיר מפקד חיל הים, האלוף יוחאי בן נון, "קיבלתי טלפון מאלוף הפיקוד שעלו על מארב ואז עניין ההפתעה אין לו סיכוי גדול". אור הירח בים הפך את הלוחמים לחשופים במיוחד. "הכנרת הייתה ממש ראי בוהק", נזכר גזית. "הסורים ראו הכול". כשהתקרבו הלוחמים אל החוף, ירו הסורים לשמיים שתי רקטות צבעוניות. בכל זאת, ניתנה ההוראה לשחיינים לרדת למים. "הגיע אישור טבילה", סיפר מפקד השייטת, רס"ן שפירא. אז נפתחה אש לעבר הלוחמים, גורם ההפתעה אבד, הפעולה בוטלה עוד לפני שהחלה ותחת אש, חזרו אנשי השייטת לסירות ועזבו את המקום.
איפה יעקב?
כוח ב' בפיקודו של ענבר השלים את טיהור הכפר נוקייב לאחר קרב מר. כששמע על ההסתבכות של הנגמ"שים, הציע למוטה גור שיחבור לכוח א' בפיקודו של עופר וישתלט על המוצב שבו התנהלו חילופי אש כבדים. בתוך ערפל הקרב, כשנדמה היה שהכול משתבש, תושייתם של ענבר ועופר ששינו את המשימה תוך כדי תנועה - תוך שהם קובעים יחד גבול גזרה כדי למנוע ירי דו צדדי - הביאה בסופו של דבר להשלמתה. אבן, סגנו של ענבר, סיפר בתחקיר: "התקרבתי לשפת התעלה של המוצב, בתוכה שכבו חמישה-שישה חיילים על הצד עם כלי הנשק למעלה וכל פעם שהתפרצנו כיסו אותנו במטח. הרגשתי משק באוזן, פתחתי נצרה - נתתי לה לבעור עד שהיה לי ברור שיש לה עוד שנייה להתפוצץ".
מוצב נוקייב נכבש ופוצץ, הלוחמים החלו עושים את הדרך המורכבת החוצה. בהיעדר נגמ"שים, שהיו תקועים בשדה המוקשים, החל הפינוי באלונקות - והכול תחת ארטילריה שמטווחת את הלוחמים בלי הרף. ההפגזה הסורית התקרבה לעין גב וההרעשה הכבדה פגעה ביישובים באזור הכנרת. בפיקוד ביקשו להעלות את חיל האוויר כדי להגיב להרעשה, אולם ענן סמיך שיבש את יכולתו של חיל האוויר לפעול. הפינוי חזרה ארצה ארך זמן ממושך, זחל"מים שאי אפשר היה לחלצם פוצצו במכוון, אך ארבעה נורו והוצגו בהמשך כשלל סורי. בשעה 5:25 דווח קצין המבצעים "בני ויוסי עברו אחרי קונגו" - שם הקוד לעין גב. הפעולה הושלמה.
בעין גב החלה מלאכת הטיפול ב-43 הפצועים מהקרב, אז התברר גם מספר ההרוגים. שישה חיילים - דוד ידו, מיכה גדליהו, גבריאל ברסקי, יוסף מוצפי, גדעון אלפסי, יצחק שנחה - ושני נעדרים. לאחר מספר ימים נודע שגופת אחד מהם (סמ"ר דוד חנן, הרס"פ בכוח א') נמצא ידי הסורים, ובחילופים כמה ימים אחר כך הוחזרה גופתו תמורת שבוי סורי שנלקח בפעולה. אולם הנעדר השני, יעקב דביר (רבקינד), לא אותר עד היום.
בשבועות שלאחר המבצע יצאו לשטח כוחות סיירת מטכ"ל ויחידות נוספות כדי לחפש כל פרט שישפוך אור על גורלו של דביר מפתח תקווה, לוחם צעיר בקורס מ"כים. כל החיפושים העלו חרס. בעבודת המודיעין לא נמצאה כל אינדיקציה לכך שהסורים החזיקו בדביר. ההערכה הייתה שנפגע ישירות מפגז סורי וגופתו לעולם לא נמצאה.
גם המרגל הישראלי בסוריה, אלי כהן, ניסה לדלות פרטים ללא הצלחה. "החיפושים נמשכו כל הזמן", סיפרה אחותו, יוכי אייזנברג. "ניסו למצוא קצה חוט אבל לא הצליחו, גם היום עדיין מחפשים, אבל עד עכשיו אנחנו לא יודעים כלום". בתווך, אחד מגיבורי הפעולה, סא"ל צביקה עופר, נהרג בדצמבר 68' בחילופי אש עם מחבלים בוואדי קלט.
אורגזמה של הסתערות
למחרת המבצע הגיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון ליבנאל, ושם פגש בלוחמים ובירך אותם על עמידתם במשימה. עוד באותו היום, אגב, הסורים ירו בכנרת, לפני שהתייצב שקט יחסי. בעיתונות דווח על הצלחה מבצעית מרשימה. מספר הקורבנות והפצועים בצדנו הוצנע. ברדיו דמשק, לעומת זאת, דווח על 200 חיילים ישראלים הרוגים וששלל רב נמצא בשטח. רדיו לונדון היה זה שגילה סתירות בדיווחים הסוריים, ש-40 מחייליהם נהרגו.
ב-26 במרס התכנס פורום מטכ"ל לתחקר את המבצע ולעמוד על הליקויים שנמצאו בו. את הדיון פותח האלוף יצחק רבין: "צה"ל הוא צבא חזק וטוב", הוא אומר. "ההישגים מפעולת סנונית גדולים ורבים, אני חושב שצריך שיהיה לנו מספיק האומץ להגדיר את הליקויים שנתגלו בהכנות למבצע ובביצוע המבצע".
כל מי שהשתתף בתפקיד פיקודי במבצע הציג את פועלו בקרב. שבחים רבים חלקו האלופים לרס"ן עופר, שהוביל את ההסתערות על המוצב תחת אש - דווקא ברגע שבו ספג הכוח מטח ירי ולוחמיו נפגעו. לאחר שהציגו הלוחמים את תיאור הקרב, ביקש אל"מ אריאל שרון את רשות הדיבור. שרון, מאבות פעולות התגמול של הצנחנים, מבקש לצנן מעט מההתלהבות.
"הזדמן לי ביום שישי כמו לחלק גדול מהציבור כאן לדעת שעומדת להיות פעולה, ניצלתי את הסמכות שלי ונכנסתי למבצעים, שם יכולתי לעקוב אחר מהלך הקרב", פתח אריק, אז מח"ט שלא היה קשור למבצע. "זהו הישג של הקשר, שאפשר לעקוב עד הבונקר.
שרון לא חס גם על מי שגיבש את יעדי המבצע: "אני חושב שגילינו חוסר דמיון מוחלט בנושא של היעדים - אם רוצים לגרום לאבידות, לעלות על מוצב זה לא הדבר. או שהכוח של האויב בורח ואז אתה לא גורם לאבידות, או שהוא נלחם ואז בידו כל האלמנטים להילחם ולגרום לאבידות. באופן מעשי האבידות שקולות. כדאי לגלות יותר דימיון ולא להיות דבק לפעולות שגרתיות".
אל"מ רחבעם זאבי, ראש מטה פיקוד המרכז, מתח ביקורת על השיטה הכירורגית שנקט צה"ל, של עונש מידתי ומכוון לחיילי המוצב בלבד. "היה רמטכ"ל בצה"ל שאמר שעל כל התנקשות בגבול צריך לעשות - לגמור אותה. נדמה לי שהמוטו הזה ליחו לא נס. אם רוצים את נוקייב, צריך ללכת עליה עם מורגים. אפשר לעשות זאת עם חיל האוויר. המטרה בנוקייב הייתה לא רק לעצב את צה"ל, המטרה העיקרית הייתה לצאת מנצחים".
גם על האופן שבו הוצנע מספר הנפגעים הישראלים בתקשורת מתח גנדי ביקורת: "אם בצה"ל מספרים שיש 40 פצועים בעוד שבעיתון מדווחים על עשרה, זה יביא לידי כך שגם בצה"ל לא יבינו כמה יש. ההבדל בינינו לבין הערבים זה שאצלנו מפרסמים אמת. אסור שנביא לידי מדיניות פרסומים כוזבים".
הרמטכ"ל צבי צור חותם את הדיון, ומשיב בביקורת לדברי שרון: "לאחר מעשה כולם פיקחים. שמעתי אותם בעלי הדמיון, הייתה אפשרות אחת עם הרבה דמיון לקחת יחידה של 15 איש, להעביר אותה באוויר לקווים הסוריים ולפרוץ קווי ארטילריה. אני לא בטוח אם היינו מצליחים". בנוגע לשבחים על ההסתערות אומר צור: "אני לא תופס למה לא להתלהב? זו תעודת כבוד לגולני. אני בטוח שהצנחנים יכולים לעשות כך, יש לנו עוד יחידות. אנחנו צריכים להיות גאים".
"הלכנו עם ראש בקיר"
לפני כחודש ציינו לוחמי גולני יובל שנים למבצע סנונית, בטקס שערכו באנדרטה לזכר הנופלים בקרב למרגלות הכנרת. מבחינת הלוחמים, היה זה המבצע הראשון ששם את גולני על המפה. "הוכחנו שגולני יכולה לבצע משימה גם בתנאים שהוכחו כקשים ביותר", מסכם גזית. "הרבה יותר קשים ממה שצפתה ההערכה הראשונית.
בדיעבד, היה צריך להמתין. השיטה הזו של מכה מיידית התבררה כשיטה פסולה - מוטב היה לו המתנו לתנאים אופטימליים".
"לא איבדנו את אלמנט ההפתעה כי במבצע מלכתחילה לא היה אלמנט שכזה", בטוח אבן. "הסורים ידעו שהמכה תבוא והיא תבוא באזור הכנרת, אם לא מחר אז מחרתיים. הלכנו עם ראש בקיר להילחם בלי הפתעה ושילמנו מחיר כבד בעבור השלמת המשימה. זו הייתה שגיאה".
לפנייה לכתב/ת 
