השבוע הארוך בחיי

אם הייתי צריך לתאר את הקשר שהיה ביני לבין קרן, הייתי מתאר חבל שקשור לכל אחד מאתנו לזרוע בעודנו רצים במסלול החיים. קשר שאינו ניתק גם ברגעים הקשים, במריבות ובשאר תלאות החיים. החבל החזיק עד שניים עשר באוגוסט 2006.

עוד בערוץ הדעות  של ynet ליום הזיכרון:

רן, לוחם שייטת, נפרד מחברו מורן ורדי שנפל לפני שמונה שנים

תחילתו של חבל החיים. אימא, קרן ונדב התינוק

זו הייתה עוד שבת של קיץ. מלחמה פרצה חודש לפני. השעה הייתה שעת צהריים. קרן נכנסה לחדר של אמי, ואמרה לה שגם היום היא כנראה תטוס לתוך לבנון, כמו יום קודם. במבט מודאג שאלה אותה אימא, "אבל לא הספיק לך לטוס כבר אתמול?" והיא בתגובה נתנה לה מבט של "עזבי אותך אימא, אני יודעת מה אני עושה". זמן לא רב לאחר מכן, כשישבתי בסלון, היא קראה לי מחדרהּ. ביקשה שאביא לה סכין יפנית מהסלון. לא הבנתי למה היא צריכה את הסכין, אבל הבאתי אותה. כששאלתי למה היא צריכה את הסכין, היא ענתה לי בשאלה: "נראה לך שאפשר לחתוך ורידים עם הדבר הזה?". בחיים היא לא שאלה אותי שאלה כזו, והיה נראה לי ממש לא מובן למה היא שואלת אותי דבר כזה. שאלתי, "למה את צריכה לחתוך ורידים?". והיא ענתה לי, "במקרה שאפול בשבי".

השיחה הזו הפחידה אותי ולא רציתי לחשוב על תסריט האימים הזה, אז כדי להרגיע את עצמי אמרתי לה לקראת יציאתה בפעם האחרונה מהבית, "אל תפריעי לי לראות טלוויזיה בשביל לדבר איתי על דברים כאלו". ואז, כשהיא פותחת את דלת הכניסה לבית בדרכה החוצה, ביקשה סליחה שהטרידה אותי עם זה. ואז היא יצאה. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו.

מימין לשמאל: נדב, קרן והחברה הטובה יעל

עמוק בתוך הלילה, דפיקה בדלת. אני יוצא מהחדר אל הסלון, ואז, כשאמי פותחת את הדלת אני רואה אותם. את החיילים. את מבשרי הבשורה. כל מה שראיתי באותו רגע זה את הצבע החום-ירוק של המדים שלהם. אימא צעקה לאבא שלי: "דן תבוא מיד, יש חיילים בדלת", אבא שלי יצא מחדרו, ראה את החיילים ולא יכול לשלוט בעצמו, הוא צעק: "לא, לא, לא, לכו מכאן" וקפץ במקום. "לא, לא, לא". התיישבנו כולנו בסלון ואז הם בישרו את הודעתם. "המסוק נפל, וצוות המסוק ובהם קרן כרגע נעדרים בחזקת חללים". כלומר, המוות היה כנראה ודאי אבל לא היה ניתן באותו שלב בלילה למצוא אותם, כשחיזבאללה אורב לכוחותינו במקום הנפילה.

קרן טנדלר ז"ל כפי שצולמה חודשים לפני שנפלה בלבנון (צילום: במחנה)

אימא התחילה לבכות ולחזור על עצמה "הפרח שלי נפל, הפרח שלי נפל". היא הסתכלה אליי בייאוש, ואני לא יודע מה להגיד וחושב שאני באיזה סיוט ושתכף אתעורר ממנו. בהמשך הלילה הגיעו לבית עוד שני אנשים. אחד היה מכונאי מוטס מהטייסת של קרן. הוא היה עד לפגיעה במסוק וראה את כל ההתרסקות. הוא היה בשוק מהמראה שבו חזה כמה שעות לפני - מסוק מתרסק ועליו חיילים שאיתם שירת ושאותם אהב. אדם נוסף שהגיע היה קצין טכני לשעבר בטייסת, שהמליץ בזמנו לשלוח את קרן לקורס מכונאים מוטסים. אבא שלי שאל אותו, "המסוק עלה באש, נכון? אין סיכוי שמישהו שרד, נכון?". הקצין הטכני לשעבר השיב בשקט, "נכון".

"אין יותר קרן" 

הבוקר עלה, השעה שמונה התקרבה. אימא מתחילה לעשות טלפונים, לבשר לאנשים את הבשורה. אני ישבתי לידה. ההודעה שהיא מוסרת לא ברורה ומהולה בבכי. "אין יותר קרן". צריך כמה שניות כדי להבין מה היא אומרת ומה המשמעות של המילים האלו שלה. היא התקשרה לבית של יעל, שהייתה חברתה הטובה ביותר של קרן. יעל לא הייתה בבית והיא דיברה עם משפחתה. הם לא רצו לבשר ליעל מה קרה, מחשש להשפעה של הבשורה עליה. הם התקשרו אליה ואמרו שקרן נפצעה ושתחזור לאימא שלי בטלפון. כשיעל התקשרה אליה ואימא אמרה לה "אין קרן", יכולתי לשמוע את הבכי קורע הלב שלה דרך אפרכסת הטלפון שאימא החזיקה קרוב לאוזנה. לאחר כמה זמן הגיעה אלינו אימא של יעל. אט-אט התחיל הבית להתמלא אנשים. חשבו שאני במצב נפשי לא טוב, ושלחו איזו עובדת סוציאלית לדבר איתי. היא אפילו לא זכרה את השם שלי. היא קראה לי "דוד" במקום "נדב". לא יכולתי להתעסק בזה יותר מדי.

חברה של אמא שלי, מורה במקצועה, התיישבה לידי ושאלה לשלומי. "אתה יודע, תלמיד שלי היה אחד מאלו, שהשתתפו באיתור השרידים של החיילים שנפלו בפיצוץ הטנק בציר פילדלפי ב2004". גם במקרה שלנו היה פיצוץ חזק, והמחשבה על מה שנותר מחלחלת ללבי. לא ידעתי מה התפקיד שלי בכל ההמולה הזו שמסביבי.  

הריח של קרן נשאר בחדר שלה. בתמונה משפחתית

אחרי אותה שבת ארורה, עברו עלינו שלושה ימים שבהם לא ידענו מה קורה עם קרן, כי לא מצאו אותה, וגם לא היו בטוחים בזיהוי. וכל כמה זמן קובעים מועד הלוויה ומבטלים כי שוב יש חשש לטעות בזיהוי. בלילה שבין יום ראשון לבין יום שני באה איזו רופאה לקחת דגימות דם מאימא בשביל הזיהוי. כשאימא הולכת איתה לחדרה, היא אומרת לאבא, "מה שנשאר מהבת שלי, הגיע לארץ". כשהגיע יום שלישי ואיתו הזיהוי הוודאי, בא קצין העיר לבשר לאימא על הזיהוי ועל הדרך שבה זיהו. הם התיישבו בפינת האוכל, ואני לידם. הוא החזיק פתק קטן ועליו כתוב "DNA ושיניים". לא רציתי לחשוב על זה בכלל.

הכול פשוט יצא מהלב

הגיע יום רביעי, רגע ההלוויה. כשיצאנו מהבניין ראיתי את הקומנדקר ואת הארון שעליו - אף אחד לא מכין אותך למראה הזה. ואני רואה עשרות אנשים מסביב. אני וההורים ניגשים לארון. לא הצלחתי להאמין שקרן נמצאת שם. שזה מה שנשאר. התחלנו לבכות. ראיתי שהם מנשקים אותו, אז נישקתי גם. לאחר מכן הקומנדקר עשה את דרכו לבית העלמין הצבאי ברחובות. הייתי במכונית שנסעה אחריו, ובה חייל שישב איתי מאחורה. אני פונה לחייל ואומר לו, "אתה יודע שזו ההלוויה הראשונה שאני נוכח בה?". אז הוא עונה לי, "מקווה שלא תצטרך להיות בעוד הרבה הלוויות". הגענו לבית הקברות.

ידעתי שאני חייב להגיד משהו במעמד ההלוויה. ההורים שלי לא היו במצב נפשי לדבר, אז קראתי משהו שכתבתי כמה שעות לפני זה. קשה לי בסיטואציות של קריאה בפני קהל, אבל באותו יום הכול פשוט יצא מהלב.

כל השבוע של השבעה היה תלוש מן המציאות. כל הזמן אנשים באים לבית, אבל הריח של קרן נשאר בחדר שלה, ואנשים נכנסים אליו. איפשהו הרגשתי כבר מגעיל עם זה, רציתי שייצאו מהחדר. הרגשתי שהם "מזהמים" אותו. אבל לאף אחד מהם לא הייתה כוונה רעה, הם רק רצו לחוות עוד קצת מקרן. גם לא היה לי כוח להגיד כלום. הם באו, ישבו על המיטה שלה, והעלו זיכרונות ממנה. מישהו גם העלה רעיון להשתמש באיזה אלבום תמונות ריק שהיה שם כספר זיכרונות שבו כל אחד ירשום את הזיכרון שלו מקרן או יכתוב לה משהו.

תמיד תהיה בלבי. קרן ונדב טנדלר

קרן תמיד תהיה בלבי.

נדב טנדלר, בן 25, אח שכול. עוסק בהנצחת זכרה של אחותו, בין היתר בדף הפייסבוק "זוכרים את קרן טנדלר ".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il