והכול בלעדיך

עמנואל,

עוד שנה, עוד יום זיכרון, עוד ימי הולדת ושלב בהתפתחות הילדים, עוד מפגש משפחתי ואפילו עוד חיים חדשים והכול בלעדיך. הגעגוע נמצא איתי בכל מקום, משנה צורה וגוון, אבל תמיד איתי.

יום הזיכרון הוא זמן שבו ההתמקדות הלאומית בשכול לוקחת אותנו בעל כורחנו פנימה אל תוך הפצע הפעור. השארת לנו דרך, עמנואל. לימדת אותי שאין דבר כזה ייאוש. מותר לבכות, לנוח, לקטר ואפילו לכעוס. אבל להרים ידיים? זה לא בא בחשבון. יש משמעות להיותנו כאן, לכל רגע של חיים. ואת זה אני מנסה ליישם.  

הבחירה שלי היא זכות. רובנו כבר יודעים שאין לנו שליטה על מה שיקרה, אבל יש לנו את הבחירה איך להתמודד עם מה שקורה. וכמו שאתה אמרת, עמנואל, אנו יכולים לבחור "להשתמש ברע כמנוף להתחזקות‭."‬ הכאב והגעגוע הם תהום המושכת פנימה, מטה-מטה. הבחירה היא המאבק לא להישאב לשם.

יום הזיכרון מזכיר לכולנו שעצמאותנו נקנית בדמים, במאבק עיקש של זכותנו על הארץ הזו. המאבק, לצערי, עדיין לא הסתיים. ראויה גם השאלה מה אומרת לנו הארץ הזו, מה משמעותה? בשבילי היא ארץ החיים. העם שלי, המדינה שלי, האדמה שלי. אדמה שכל כך הרבה אהבות וגעגועים טמונים בה. ובעיקר אני רואה אותה כמצמיחת חיים. כן, הכאב הזה מורכב, אבל אלו הם חיינו כאן. אני לא מאמינה שחייב להישפך דם בשביל צמיחה, אבל אני כן מאמינה שלכל דבר יש משמעות וסיבה. ואם כך הם חיי - אז יש לי רק דרך אחת - לצמוח!

"הגעגוע נמצא איתי בכל מקום". קברו של עמנואל ז"ל(צילום: חיים צח)

יום הזיכרון בחוויה שלי הוא רגע של אחדות לאומית, רגע שבו כולם מתחברים בלי הבדלים ומחלוקות. יש רק שתיקה ותפילה הנישאת מעלה ועוטפת אותנו בחיבור חזק, ורק מנקודה זו אפשר להגיע לעצמאות. אודה שכאדם פרטי המעבר הזה מורכב, אבל גם הכרחי. הוא מעיד על המשמעות הפנימית העמוקה של עם ישראל. כן, עמנואל, אני יודעת שיש אנשים שיגידו שאני שייכת לדור אחר, אז הם טועים. אני לגמרי שייכת לדור הזה. דור שחי ונושם, מתגעגע וכואב ומתעקש לחיות לשמוח ולהתגאות במה שיש לנו.

כשאני בוחרת לצמוח אני מגלה בתוכי כל פעם מחדש עוד נקודות אור חדשות של חיים וכוח, עוצמות חיות חזקות כל כך שברור לי היום שבלי החושך הנורא הזה הן לא היו מתגלות. האם זה שווה את זה? זאת שאלה לא רלוונטית, אלה הם חיינו. הם קצרים ומפתיעים ויש הרבה מה לעשות כאן.

תודה לך על הדרך שהלכנו יחד ועל סימני הדרך שהשארת לי בהמשך הדרך שלי.

מקווה שמהיום החיבור שלנו כעם ייבנה ממקום של חיים ולא של אובדן.

מודה על הטוב,

מאיה

סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, קצין בסיירת מטכ"ל, נהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה במהלך פעילות של היחידה בדרום לבנון. מורנו נחשב לאחד הלוחמים הנועזים ביותר בתולדות סיירת מטכ"ל בפרט ובצה"ל בכלל וגם היום, שש שנים לאחר מותו, הצנזורה עדיין אוסרת לפרסם את תמונתו מחשש לביטחון המדינה.

אלמנתו, מאיה אוחנה-מורנו, נישאה לאחר מותו לאלירן והם מגדלים יחד ארבעה ילדים. אביה (10), נריה (8) ונועם ישראל (6) - ילדיו של מורנו ז"ל - ובת-עמי בת העשרה חודשים, מנישואיה החדשים.

המכתב הוא חלק ממוסף מכתבים לנופלים שהתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות".