ישראל בת 64 ואני, כאב גרוש, עדיין מופלה לרעה
מדינה יקרה שלי, גיל 64 הוא גיל מכובד למדינה, ותפקידך הבסיסי ביותר הוא לדאוג לכל אזרחיך, ובודאי שלילדינו, דור העתיד. העמדת שני ההורים הגרושים על קרקע אחת, ללא אפליה, היא דרישה בסיסית, מה גם שהיא מהווה את הבסיס לקידום טובת ילדינו
עוד בנושא:
גירושין: איך תשפיע ועדת שניט על החיים שלכם?
דווקא בחגים: סכסוכי גירושין סביב הסדרי ראייה
שופט קבע: מעבר דירה של האם - מחטף
10 דברים שחשוב לדעת כשאחד ההורים משמורן
מדינה יקרה שלי, גיל 64 הוא גיל מכובד למדינה, ותפקידך הבסיסי ביותר הוא לדאוג לכל אזרחיך, ובודאי שלילדינו, דור העתיד. העמדת שני ההורים הגרושים על קרקע אחת, ללא אפליה, היא דרישה בסיסית, מה גם שהיא מהווה את הבסיס לקידום טובת ילדינו. להלן מספר עובדות על חייהם של ההורים הגרושים במדינת ישראל שנת 2012.
הורה סוג א' והורה סוג' ב'
התגרשתם? המדינה מסווגת אתכם להורה סוג א' והורה סוג ב'. הורה אחד, לרוב האם, מחזיק (מקבל משמורת) בילד, כאילו היה רכושו הבלעדי. ההורה האחר, לרוב האב - הורותו הופכת למשנית, ומסתכמת בעיקר בדרישה לתשלום מזונות.
בכך מלבה המדינה את המאבק בין ההורים, מאבק שכל כולו מתרחש על גבו של הילד. במצב המשפטי הנוכחי האם, במטרה לשמר את מקומה כהורה בלעדי, תשתדל להוכיח שהאב אינו ראוי ולדחוק את האב למקום של משלם המזונות ותו לאו, בעוד שאב הרוצה לשמר את הורותו, צריך להוכיח, לא פחות ולא יותר, שהאמא אינה ראויה ואינה כשירה להיות הורה.
מבחינת הילד, המשמעות היא שלא חשוב מי מנצח, בסופו של הליך הוא מאבד, ברמה זו אחרת, את אחד מהוריו. נזכיר שההורים הם שבחרו להיפרד. הילד אינו מבקש להיפרד מאף אחד מהוריו.
למרות כל מס השפתיים, החוק כיום סותר כל שאיפה לשוויון והרחבת תפקידיהם של האבות והאמהות כאחד. הוא מונע מאבות המבקשים להרחיב את תפקידם ההורי לקחת חלק מקיף יותר בגידול ילדיהם, ובמקביל ממשיך לקשור אמהות קשר בלעדי לבית, לילדים, ללוחות זמנים כובלים, לאותו תפקיד ישן ומסורתי של האם כמטפלת.
אב "רשאי" או "זכאי" לראות את ילדיו
לאבות גרושים אין כל חובה חוקית להיות בקשר עם ילדיהם ולעמוד בחלוקת זמני השהות שנקבעה. ירצה האב - ישמור על קשר עם ילדיו. לא ירצה - הנטל ייפול על האם. כתוצאה מכך, אבות רבים מקיימים קשר לא סדיר עם ילדיהם. הם מאחרים להגיע ולקחת את הילד ומבטלים ברגע האחרון את המפגש.
בכך פוגעים אותם אבות בילדיהם, אך לא זאת בלבד. הם דוחקים את האם לפינה, מחייבים אותה לשנות תוכניות, להישאר עם הילדים או לארגן בייביסיטר, וכמובן שמשאירים לה את ההתמודדות עם שברון הלב של הילד. יותר מכל מעיד מצב זה על הדרך שבה המדינה רואה ומתייחסת לאבהותם של אבות גרושים.
סכומי המזונות מביאים לקריסה כלכלית
אבות שמשכורתם קרובה לשכר הממוצע במשק ולהם שני ילדים ומעלה, נידונים ביום חתימת הסכם הגירושין לחיי עוני. סכומי המזונות במרבית המקרים הם כה גבוהים, וללא כל התייחסות להכנסה הריאלית, שאבות רבים פשוט קורסים כלכלית. המצב הוא כה אבסורדי, עד שגם במקרים בהם הילדים נמצאים בחזקת האב האם פטורה מתשלום מזונות, ויתכן והאב עדיין ידרש לשלם לאם. הניזוק העיקרי ממצב עניינים זה הוא הילד עצמו, שכן פעמים רבות האב אינו יכול שיהיה בביתו חדר לילדיו.
מדינה יקרה שלי, מזונות לילד אמורים לשלם שני הוריו והם אמורים לשקף את הכנסות כל אחד מההורים, כמו גם את מידת חלוקת זמני השהות של כל הורה עם הילדים. לכן, במקרים בהם האב לא שותף או שותף חלקי ביותר בגידול הילדים, יש צידוק לסכום מזונות גבוה, כדי לפצות על העובדה שהילדים נמצאים כל או רוב הזמן עם האם.
תמוהה ובלתי מוסברת היא העובדה שאבות הלוקחים חלק שווה או קרוב לכך בגידול ילדיהם, משלמים מזונות זהים בסכומם למזונות אשר משלמים אותם אבות שאינם שותפים בגידול הילדים.
הביטוי "משפחה חד הורית" שגוי ומטעה
החוק מדבר על "משפחה חד הורית" – מושג שגוי ומטעה כאשר מדובר בהורים גרושים, שהרי לילד שני הורים חיים ומתפקדים, גם אם הם חיים בנפרד. המסר הסמוי המועבר לילד שאימו מוגדרת "חד הורית", הוא שאביו, מטאפורית, מת, לא קיים יותר. הגדרה זו מעוותת את המציאות אם מבחינת תפיסה (שהרי הגדרה יוצרת מציאות), ואם מבחינה מעשית – לא רק בעיני האם והילד, אלא בעיני החברה כולה.
היררכיה הורית
אם מקבלת נקודת זיכוי אחת עבור כל אחד מהילדים שבמשמורתה, בעוד שהאב מקבל נקודת זיכוי אחת עבור כל הילדים, בגין היותו משלם מזונות. גם כאן המסר של המדינה להורים הוא שיש מעמדות הוריים.
המדינה מנתקת את מרבית המידע מהאב
כאשר ההורים חיו יחד, כל המידע מגופים שונים, כמו העירייה ומוסדות החינוך, זרם לבית אחד. כאשר ההורים מתגוררים בכתובות שונות, מוסדות המדינה "מנתקים" את אחד ההורים, לרוב את האב, ממרבית המידע הקשור לילדו.
עמותת הורות משותפת=טובת הילד, קידמה חוק שישנה מצב זה. להפתעתנו נתקלנו בהתנגדות תמוהה ועיקשת מצד גורמים ממשלתיים שונים. בסופו של ההליך, החוק אמנם שונה, אך גם על פי נוסחו החדש האמא תמשיך ותקבל את כל המידע כברירת המחדל, בעוד האב (וזו מהות השינוי בחוק) יכול לקבל מידע, ובתנאי שיפנה ויבקש.
שוב, למרות שמידע ביחס לילדים וקבלתו הסדירה הם דבר בסיסי ביותר לשמירת קשר עם הילד וליכולתו של האב לעמוד באחריותו ההורית, המדינה לא רואה באב הורה שווה ערך, מעמד וזכויות כדי לקבל מידע בסיסי זה. מבחינתה האב הוא הורה סוג ב'! כיצד יתכן שהורותו של אחד ההורים ברורה מאליה בעוד האחר צריך לעבור בחינות להורותו?
זו המדינה שלי – המדינה שאהבתי, המדינה שראיתי בה בית ומגן. מצידי קיימתי את כל מחוייבויותי אליה, אבל מיום שנפרדתי מאמו של בני, אני, כמו כל אב אחר, חייב להוכיח את יכולתי להיות הורה (כאשר הורותה של האם ברורה ומובנת מאליה), להילחם מלחמת חורמה על האפשרות לקרוא לבני סיפור לפני השינה, או לקבל תוצאות מבחנים שהילד עבר על ידי גורם חיצוני במסגרת בית הספר.
המדינה, ארצי האהובה, מעמידה בפני אבות חסמים להורותם, ובמקום לדאוג לטובת ילדי ההורים הגרושים ולאפשר להם אבא ואמא, שולחת את ההורים למלחמה על הגדרות הוריות מיותרות, וגורמת להם להפנות משאבים למאבק ומלחמה זה בזה במקום להשקיעם בעצמם, בשיקום חייהם וכמובן בילדיהם.
מדינה יקרה שלי, גירושים הם חלק מהמציאות היום. אבל גם אחרי גירושים ילד נשאר ילד, אמא נשארת אמא, ואבא – אבא. ואת זה, המדינה ומוסדותיה, רק צריכים להפנים וליישם.
לכל הכתבות שלנו - כנסו לעמוד המעריצים של ערוץ יחסים בפייסבוק
גיא רוה הוא יו"ר עמותת הורות משותפת = טובת הילד .
לפנייה לכתב/ת 
