ילדינו המתים הם תמונות על הקיר. אין לנו נחמה

כשמדינת ישראל שלנו תניף את דיגלה ותחגוג את יום עצמאותה ה-64, לרות ומרדכי בני ה-70, ימלאו 44 שנות נישואים. 44 שנים רצופות של הליכה משותפת בשני מעגלים: מוות וחיים, אין ויש.

מרדכי, בן יחיד אשר נולד בשנת 43, הוא ניצול שואה אשר משפחתו עלתה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה. רות היא קיבוצניקית, ילידת הארץ, בת למשפחה ענפה, לה חמישה אחים ואחיות. מרדכי היה בעל חנות תווים, מוסיקאי ופסנתרן. הוא ניהל בעבר את הקונסרבטוריון בבאר שבע. רות היא אשת חינוך בכל רמ"ח איבריה.

ספרו לי על המפגש הראשוני ביניכם.

מרדכי: "בשנת 67 הגעתי עם הוריי לבקר חברים שלהם, זוג מבוגר, ומחוץ לביתם עמדה רות".

'אהבה ממבט ראשון?' אני שואלת, ומרדכי משיב לי בחיוך. אחד החיוכים המיוחדים והיחידים שאזכר בהם, גם כמה ימים אחר כך. רות מצידה, ראתה את מרדכי ואמרה: "מהרגע שראיתי את אצבעות הפסנתרן הנפלאות שלו ואת עיניו הכחולות, לא ראיתי יותר דבר. התחלנו לדבר ומאז ידענו שנועדנו להיות ביחד".

נועם

מרדכי ורות נישאו ונולדו להם שני ילדים: נועם והילה. הם חיו בערד עד למפגש הנורא עם המוות, אשר פקד את משכנם, נפשם וגופם, לא פעם אחת, אלא פעמיים. רש"ט נועם גוטשל ז"ל, בנם בכורם של מרדכי ורות, נולד בנובמבר 1970, ונהרג באוגוסט 93, בהיותו שוטר במשטרת ערד, והוא בן 23 שנה במותו.

מרדכי מספר: "הקשר בינינו לא היה רק קשר של אב ובן. היינו חברים מאז ומתמיד, כך גדלתי וכך גם אבי התייחס אלי - בגובה העיניים. אהבתי אהבת נפש את הקשר בינינו. גם נועם אהב. נועם שרת בחיל הנדסה קרבית. עוד כילד חלם להיות חבלן. נועם היה ילד מחונן. משעורי הפסנתר עבר לנגן על צ'לו, אך בעצם, כל אהבתו ומשאלותיו כוונו אל צה"ל, הנדסה קרבית ומטווחים.

"כפי ששאף, התגייס להנדסה קרבית, סיים קורס מ"כים ואחריו שרות במקומות המסוכנים ביותר ובתפקידים קרביים של פריצת דרכים, נטרול מוקשים והנחת מוקשים. כשהשתחרר, שירות במשטרה היה המשך טבעי. תוך חודשיים החליף את מדי צה"ל במדי מערך החבלה, ובינתיים הספיק להגשים חלום נוסף - נהיגה על אופנוע כבד. עם כל הלב והמסירות שאפיינו את נועם בכל דרכיו, הוא היה מאושר, גאה ונרגש שהצליח לשלב בין שתי אהבותיו.

"שבועיים לפני מותו, גויס למילואים בעזה. הייתה זו עבודה קשה בתנאי חום כבד וסכנה מבצעית, ולמרות זאת הוא סיים את תפקידו ללא שריטה. ביום א' בבוקר, פשט נועם את מדי צה"ל, החליף למדי משטרה ונסע לניחום אבלים. בחזרתו על האופנוע שכל כך אהב, התנגש חזיתית ברכב שבא מולו ומת במקום. עולמנו חרב".

הילה

רות מספרת: "הילה נולדה בנובמבר שנת 73. איבדנו אותה למחלת הסרטן כשהייתה בת 37, בנובמבר 2011. הילה הייתה קשת זוהרת וחיה של צבעים, באמצע החיים האלה. עוד מילדותה ניגנה על פסנתר. מחוננת, החלה את התמחותה במסלול לימודי רפואה, היא ידעה מגיל צעיר שתהיה רופאה. הילה היא כל מה שנותר לנו לאחר מותו של נועם, כל תקוותנו, אהבתנו וחלומותינו היו נעוצים בילדה הזו שנותרה לנו בחיים לאחר לכתו, והיא אכן הייתה כל מה שחלמנו, ולא פעם בעל כורחה, נאלצה להיות המבוגר האחראי בבית.

"הסרטן שפרץ ביום בהיר אחד בגופה של הילה היה סרטן 'מזותליומה', מן הנדירים והקטלניים ביותר, ללא כל אפשרות להינצל ממנו. המוות היה ודאי. הילה גססה במשך תשעה חודשים של סבל נוראי ויום יומי. כך, באמצע החיים, כל תוכניותיה, כל חלומותיה, נקטעו.

"הילה הייתה אות וסמל לאומץ לב, כשכל יום נאלצה להביט למוות בעיניים ולמצוא כוחות מחודשים מתחת לאדמה, לחיות עוד יום. מעולם לא וויתרה ולא נכנעה אפילו יום אחד. כשאנחנו מצאנו את עצמנו חובטים את ראשנו ושואלים פעם אחר פעם למה זה קרה לנו, הילה מעולם לא התלוננה, מעולם לא שאלה 'למה?', רק הודתה לנו כל הזמן וחיזקה אותנו"

רות: "ההבדל היחיד בעינינו הוא מידת הסבל. נועם נקטע באיבו, מת במקום, ולא נאלצנו לראותו סובל, ואילו הילה סבלה וגססה חודשים, מה שהיה לנו, כהורים, קשה לעין שיעור. אין לנו את ילדנו, הם תמונות על הקיר, זיכרונות החרוטים בבשר החי. אין לנו נחמה וכנראה שלעולם לא תהיה".

איך ממשיכים הלאה אחרי אסון כזה?

רות: "הכאב הכרוך במוות הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים. סוג של הליכה בחשיכה אין–סופית. תמונות ילדנו תלויות בחדר השינה שלנו. הם הדבר הראשון שאנו רואים בבוקר והאחרון בסוף כל יום, כשבמהלכו הם במחשבותינו כל הזמן, באים והולכים. אני חושבת מה הילה הייתה אומרת עכשיו, ומה נועם היה אומר. כשנועם מת הרגשנו כאילו נקטע לנו איבר. לאחר מות הילה אנחנו מרגישים כאילו הלב נקטע".

מרדכי: "אנחנו לא בורחים. אי אפשר לברוח, זו המציאות. היא השתנתה ולא לטובה, אבל אנחנו שניים שנמצאים באותה הסירה, וצריכים לעזור אחד לשני".

רות: "האסונות האלה חיזקו את הקשר בינינו. בתוך כל השחור, האבל והאובדן ראיתי את הצדדים הכי יפים של מרדכי, את החוזק שלו. היו פעמים רבות שהתרסקתי פיזית ונפשית, אבל מרדכי היה לצידי ותמיד אמר לי 'אני פה. אני לא הולך לשום מקום'. הוא נתן לי את תחושת בטחון הזו, שבכל פעם מחדש אבדה עם מות אחד מילדנו. לא משנה מה יקרה, מרדכי פה, איתי. הוא היה ועודנו, טוטאלי בשבילי ואני בשבילו".

איך בוראים מחדש את החוסר, את המשפחתיות?

רות: "לאחר מות שני ילדנו, השגרה לה היינו רגילים מתה אף היא. לכן בנינו טקסים חדשים, שגרה חדשה. היינו חייבים, על מנת שלא נשתגע, שנוכל להמשיך לחיות. יש לנו את הרגעים הקטנים האלה שלנו, כי הכל מסתכם ברגעים של אור בתוך כל הכאב הזה. ימי שישי למשל, הם רק שלנו. בארבע אנחנו יושבים ביחד, לא משנה מה יקרה בחוץ, ומקשיבים למוזיקה שאנחנו אוהבים, מדליקים נרות שישי ואוכלים ביחד ארוחת ערב. לאחר שאני חוזרת מפעילות ספורט שאני מקפידה לעשות בבקרים, מרדכי מחכה לי במטבח, ואנחנו אוכלים ביחד ארוחת בוקר".

מרדכי: "אני תמיד מתכנן את הבוקר שלי - לילה לפני. רותי שלי לימדה אותי לכתוב לעצמי את הפעילויות שלי. רותי עושה את זה כי היא לא רוצה לשכוח כלום, ואני עושה זאת על מנת שאוכל למלא את יומי בעשייה".

לאסוף את השברים

את השיחה שלנו מלווה שרה מוליה, עובדת סוציאלית מטעם אגף משפחות ההנצחה במשרד הביטחון, אשר מלווה את הזוג לשיחות כבר שנים רבות. שרה מלווה את הזוג מאז שנועם נהרג, וכעת, לאחר מות ביתם הילה, הזוג רואה בה ובאגף משפחות ההנצחה בית שני בו הם יכולים ורוצים לחלוק את אשר על ליבם.

רות: "השיחות שלנו עם שרה לאורך השנים הן חשובות וערכן לא יסולא בפז. בעזרתה למדנו ללכת עם החיים, להתקדם איתם הלאה, לא להיתקע במנטרות, אלא להרים את הראש ביחד בהליכה משותפת, ולברוא את עצמנו בכל פעם מחדש. היא למדה אותנו למצוא יש מאין, מהריק".

שרה מתערבת בשיחה ומספרת: "הזוג הזה הוא מיוחד במינו כי מבנה האישיות שלהם שונה אחד מהשני בתכלית, אבל החיבור ביניהם עובד. אני חושבת שסוד ההצלחה שלהם נטוע בבסיס שממנו שניהם עשויים, שכן הוא מושתת על הבנה וקבלה מוחלטת של השוני באחר, ולכן ביחד הם יכלו לברוא את מה שמכונה בשפה המקצועית 'מקום שלישי' - מקום המאחד אותם.

"כל אחד מהם מביא את עצמו ומעצמו למקום הזה, שם שניהם נפגשים בחיבור נפלא ונדיר. היכולת שלהם להיות אחד בשביל השני, להתגייס אחד בשביל השני בכל פעם כשאחד מהם עובר תקופה קשה - היא לא מובנת מאליה. ביחד, כזוג, הם מחפשים את הנשימה הזו שלפעמים, אפילו כיחיד שלא מתמודד עם אובדן, כל כך קשה למצוא, ומוצאים אותה ואת היכולת לאסוף בכל פעם מחדש את השברים ולהמשיך".

ספרו לי קצת על הקשר והאהבה השוררת ביניכם

רות: "אני מעריכה את עולם העומק של מרדכי, כך גידלנו את ילדנו והם ייצגו את כל מה שאהבנו והלכו עם האהבה הזו כל אחד בדרכו. מרדכי הוא איש של עניין ושיחה ולא של רכילות. אני מאוד אוהבת את זה בו. אנחנו מקפידים לעשות פעילויות משותפות ותמיד כשנלך לסרט או להצגה, נשב ביחד אחר כך ונשוחח על החוויות המשותפות שלנו, כיצד זה השפיע עלינו ואיפה זה פוגש אותנו.

"גם במפגשים משפחתיים מרדכי תמיד מביא קטע נגינה שהוא אוהב, ואחרים מביאים קטעי קריאה, מה שבורא עניין ותוכן בעולמנו. אנחנו ממשיכים לצאת לטיולים ביחד ונמצאים שם שנינו בתוך הרגעים האלה, מנסים להמשיך וליהנות מהרגעים הקטנים והמדודים האלה, רגעי אור קטנים בתוך חושך גדול".

מרדכי: "כשעוברים עלינו ימים קשים במיוחד, אנחנו קודם כל מנסים להירגע. מוזיקה היא אהבה עצומה של שנינו, ומה שתמיד ניחם ואיחד אותנו, ולכן לפני שבכלל נדבר - נקשיב ביחד לקטע מוזיקה שנבחר, נירגע, ורק אז נתחיל לדבר ולשתף".

"גם המובן מאליו, צריך שיאמר לפעמים" (מנחם בגין)

בחיים האלה הרי אין דבר בלתי טבעי כל כך כמו מה שנראה לנו רגיל, ואין מטעה כמו המובן מאליו. רות מספרת: "אחרי אסונות כאלה החיים הם בלתי אפשריים. אנחנו מוצאים את עצמנו רואים אותם כלא מובנים מאליהם. זה לא מובן מאליו שבגילי, לאחר כל מה שעברתי, אני עומדת על שתי רגליי, יכולה לעסוק באהבה שלי, לטפל בגינה שלי, לקרא ספר, לעשות ספורט ולהקשיב בסבלנות לבן זוגי".

מרדכי: "האסונות האלה מחדדים את האבסורד שהחיים האלה, בלתי אפשריים, נקטעים, נגמרים, ומצד שני אנחנו מקבלים משמעות חדשה בכל פעם מחדש, עוד סיבה לחיות".

אם הייתם יכולים לכתוב כעת לילדיכם האהובים, מה הייתם כותבים?

רות: "מרבית המכתב היה התרפקות וגעגועים, ובאחוז שנשאר הייתי כותבת להם 'תראו, אנחנו בסדר. לא רק שורדים, גם מנסים לחיות'. ולהילה, שלא פעם נאלצה להיות הורה במקום בת, הייתי כותבת: 'תראי הילה, אנחנו עומדים על שתי הרגליים, הבית ממשיך לתפקד, את לא צריכה לדאוג. נוחו על משכבכם בשלום'".

למרדכי היה קשה להתחבר למכתב: "בעיניי זו התכחשות למציאות. זו המציאות שלי ואיתה אני חייב להתמודד. אתה כל החיים מחפש נחמות, אבל אין נחמה. אני רק יכול לומר מה שאמרתי על הקבר שלהם: 'נועם, תודה על 23 שנה שנתת לי. הילה, תודה על 37 שנה שנתת לי'. ההמשך הוא בידיים שלי ושל רותי, ברצון שלנו לקום בבוקר, לעבור עוד יום עד המחר".

להביט למוות בעיניים ולהמשיך הלאה

אנחנו חיים בדור של הכי מהר, הכי חזק, הכי חדש. בדור שמתקשה לחדש את מעיינות האמונה שלו במדינה, באדם, במעשים, בזוגיות לאורך זמן, בשימור האהבה. מרדכי ורות הם זוג של פעם, עם משב רוח שיכול לרענן את גדול מקטרגי האהבה, את הפסימי והציני שבהם.

מרדכי ורות הם זוג של זמנים בהם כשמשהו מתקלקל לא היו זורקים - היו מתקנים. על אף ולמרות האובדן העצום שלהם, אהבת הארץ עדיין קיימת בהם וניתן לשמוע אותה מדברת מתוכם. כבוד והערכה האחד לשני, הם אבנים בסלע הזוגיות שלהם, ואת המים החיים שיוצאים מן הסלע הזה, גמעתי גם אני. מולם, מילים כמו פרספקטיבה ופרופורציה לובשות משמעות חדשה, אחרת, עצומה.

הם מביטים כל יום למוות בעיניים וחיים כדי לספר על כך, ויותר מכך, ממשיכים לצמוח למרות הכאב הבלתי נפרד מחייהם. הרי בקלות, כמעט בטבעיות, השניים יכלו להחליק למרה שחורה. הרי שכול יכול לקחת אותך איתו בלי שתרגיש, לאנוס אותך בהסכמה. אבל הם קמים כל יום, אוספים את השברים וממשיכים לחיות. מרדכי ממלא את יומו בעשייה, רות מתנדבת ומשקיעה באהבה העצומה שלה לפרחים ומטפחת את גינתה, ועדיין אחרי כל השנים, יש ביניהם הומור משותף, חיוכים הדדים, הבנה, קבלה ואהבה גדולה.

עברו מספר ימים מאז קיימתי איתם את הריאיון הזה, ורות ומרדכי גוטשל עדיין עולים במחשבותיי. הם גורמים לי לדמוע, אבל אלו לא דמעות של צער, אלו דמעות של תקווה. הם העניקו לי תקווה! הרי החיים האלה לא יהיו קלים יותר או פחות. לרצות שיהיו כך זו אולי משאת שווא. החיים הם מה שהם, והיכולת להתמודד איתם נמצאת בידיים שלנו, זוגיות טובה ואמיצה לאורך זמן טמונה בנו, היא לא פיקציה - היא אמת קיימת, בדמותם של שני האנשים האמיצים האלה.

ביום הזיכרון הקשה הזה, מרדכי ורות שוב יעמדו מול השכול. ביום הזיכרון הזה הם שוב לא יברחו מן המציאות הפוקדת אותם בשאר ימות השנה. ביום הזיכרון הזה הבוחש ומעצים את המוות, מרדכי ורות יזכירו לי את החיים.

הכותבת היא אשת תוכן במדיה הדיגיטלית ומחוצה לה.