.JPG "צילום: נועם מושקוביץ וגיל יוחנן")
הגיבורים שלי
דובר צה"ל, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, כותב על פקודים ומפקדים ששכל במהלך שנות שירותו. אלו שבמותם ציוו את החיים
ביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה מרכינה מדינה שלמה ראש לזכר הנופלים. יום שבו אולי לרגע נדיר מתגמדות המחלוקות, אין ימין ושמאל, חילוני או דתי, וכולנו אחים במשפחת השכול. בין הכאב הקולקטיבי שלנו כמדינה קיים גם הכאב האישי, האובדן הפרטי. זיכרון בן המשפחה, החבר לפלוגה או החבר לספסל הלימודים שבצפירת הדומייה מציפים הזיכרונות ומבליח הגעגוע.
במהלך 29 שנות שירותי, שכלתי פקודים ומפקדים, אנשים ואירועים שהשאירו את חותמם עליי ועיצבו את אישיותי. לרגל יום הזיכרון בחרתי לשתף בחמישה סיפורי נופלים המלווים אותי מדי יום.
ההתמודדות הראשונה שלי עם השכול הגיעה, כמו תמיד, ברגע שבו הייתי הכי פחות מוכן. היה זה בשנת 1985, בלילה חם של אוגוסט, ואני הייתי סג"מ צעיר בגדוד 51 של גולני. כוח של פלוגה א' שהה במארב בוואדי הסלוקי עמוק בתוך לבנון, לפתע זיהה הכוח חוליה המונה שלושה מחבלים מתקרבת. פעימות הלב התחזקו וההתרגשות הייתה גדולה. כולם השתתקו עד שהמפקד צעק "מכת אש" וכולם חזרו מיד אחריו.
מהירי נהרגו שניים מהמחבלים, הכוח קם מיד להסתער על המחבל השלישי שנפצע קשה. בנשימותיו האחרונות הצליח המחבל לירות לעברם צרור אחרון, וממנו נהרגו רב"ט חנן דרור וסמל אייל כהן ז"ל. אני הייתי עם כוח החילוץ. בעוד אדרנלין הקרב זורם בדמנו, העמסנו את גופות ההרוגים ואת הפצועים על אלונקות ובמסע רגלי שארך שעה וחצי בין מדרונות הסלוקי נשאנו אותם עד לעמדת איסוף הפצועים. שם המתינו לנו מסוקי החילוץ. יממה לאחר ההיתקלות ביקר בפלוגה שר הביטחון דאז, ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. עד היום אני זוכר את ביקורו כביקור שהשאיר עלינו רושם רב.
הפעם השנייה שבה נתקלתי במוות הייתה כבר שנים אחר כך. היו אלה הימים הסוערים של אינתיפאדת אל-אקצה ביהודה ושומרון ואני שימשתי כמפקד מרחב ביחידה 504 של חיל המודיעין. במהלך השירות ביחידה נחשפתי לסיפורו של סא"ל יהודה אדרי ז"ל שהחל ביחידה כחייל ורק הודות לנחישותו וליכולותיו הייחודיות הצליח להתקדם עד לדרגת הסא"ל. יהודה היה פקוד שלי. את רגע ההודעה על כך שנהרג בעת פעילות מבצעית מודיעינית חשאית קיבלתי בהיותי בפעילות מבצעית במקום אחר. ההלם היה גדול והתחושות קשות. הביקור בביתו והשיחה עם אישתו, אנט, והילדים היו אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי כמפקד. יהודה היה קצין מודיעין מצטיין, פקוד וחבר.
את סג"מ צור אור ז"ל הכרתי בשנת 2004 במהלכה שימשתי כמפקד מפקדת התיאום והקישור בעזה. צור, חייל רהוט ושאפתן, ישב מולי בראיון אישי כחלק מהראיונות שהייתי מקיים באופן קבוע עם חיילים וקצינים במפקדה. צור נהרג כאשר מחבלת מתאבדת הגיעה למפקדה באמתלה שהיא זקוקה לסיוע הומניטרי. ברגע שצור ניגש אליה היא הפעילה את מטען הנפץ שנשאה, וצור נהרג במקום. מעוצמת המטען נהרגו גם רב"ט אנדריי קגלס, לוחם מג"ב, סמ"ר ולדמיר טרוסטינסקי, והאזרח גל שפירא. אני תמיד אזכור אותו כאדם החייכן שישב מולי בראיון, מיישר מבט ובטוח בעצמו.
לנתב את הכאב לעשייה
כאשר אתה משרת בצבא ובפרט בתפקיד לחימה, ישנה מעין הבנה אישית כי החיים נמצאים בסיכון ורק היציאה הביתה יכולה להוריד את הדריכות. ולכן במקרה של סמ"ר מיקי גלין ז"ל ההודעה היכתה אותי בתדהמה. מיקי היה הדובר שלי במנהל האזרחי. הוא היה החייל הכי קצין שהכרתי. רהוט, חריף ומלא אמביציה ובקלות יכול למלא תפקידים של קצינים אחרים. בליל שבת נסע מבילוי חזרה לביתו, היה מעורב בתאונה ונהרג. הטלפון העיר אותי קצת אחרי חצות וההודעה הייתה חדה כסכין.
המוות במלחמות האין-ברירה הפוקדות אותנו הוא דבר הנלקח בחשבון, אך המוות באירועים אשר בשליטתנו, בהם תאונות דרכים, הוא כואב ומיותר. משפחתו של מיקי היא מהמשפחות החזקות שהכרתי, מעטים האנשים המצליחים לנתב את הכאב לעשייה ולא להשתעבד לו.
את הנופל האחרון דווקא לא הכרתי אישית אך אני מרגיש כאילו צעדנו יחד זמן רב. סמ"ר ליאור זיו היה צלם ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל. כאשר תיעד פעילות מבצעית של כוחות גבעתי ברפיח בשנת 2003 נהרג ליאור מירי מחבלים כאשר ידו האחת אוחזת מצלמה וידו השנייה נושאת את נשקו האישי. מורשתו של ליאור מתקיימת היום ללא סייג וההבנה כי התמונה המגיעה מכוח לוחם בעלת חשיבות גדולה להסברה מוטמעת היטב בצה"ל. בשנה האחרונה יחידת דובר צה"ל פועלת להקמת פלוגה שלמה של לוחמים נושאי מצלמות שיוכלו להעביר את התמונות משדה הקרב לבתי האזרחים באופן ברור וחד יותר מכפי שאי פעם היה. אין כל נחמה למשפחה שכולה, אך אני מקווה שההבנה של ההורים שמורשתו של בנם מתקיימת עוזרת להם בהתמודדות הקשה.
כאב השכול נישא כל השנה ואין פריבילגיות להניחו בצד או לשימו במשמרת אצל אחר ולו לרגע קט. אך מתוך כל הצער והכאב, אשר מילים אינן יכולות לתאר את גודלו, חייבים לזכור שבמותם ציוו לנו הנופלים את החיים, מצווים עלינו להמשיך ולפעול להגנת המדינה.
אסיים בדבריה של גברת נחמה ישראלי, אמם של סגן אפרים ישראלי וסג"מ דוד ישראלי ז"ל שנפלו יחד במלחמת יום הכיפורים: "אם אין ערך לְמה לתת את החיים, אז לחיים אין ערך". מדינת ישראל חוגגת השנה 64 שנות עצמאות שאף אחת מהן לא הייתה מתקיימת ללא אלה שחירפו נפשם למענה.
יהי זכר הנופלים ברוך.
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
