הומור המייסדים: חלוצי הסטנד-אפ הישראלי

פעם, כשהכל עוד היה כאן רק חול ובדיחות קרש, הקומיקאי הישראלי פחד להופיע לבד מול קהל. מקובל היה להרביץ מערכונים בצמדים (יוסי בנאי ורבקה מיכאלי), גם בשלישיות ("הגשש החיוור") ואפילו יותר מזה ("רביעיית מועדון התיאטרון"). וזה לקח כמה שנים טובות עד שהסטנדאפיסט העברי הפשיל שרוולים ותקע יתד של מיקרופון על הבמה.

נכון, זה לא היה אותו סטנד-אפ מודרני ומשוחרר שאנחנו מכירים היום. באותן שנים, המונולוגים היו עטויים בחיקויים, בהמחזה, במערכון כתוב, רצוי עם איזה שיר או שניים באמצע, כי ככה הקהל רצה. האלתור היה מועט ואמני הצחוק לא התמהמהו יותר מדי על פילוסופיה של מועדונים. כי עם כל הכבוד לאמריקה, לנו היתה מדינה להצחיק. והז'אנר החופשי של לני ברוס נשאר להתעכב אצלנו במכס.

לכן, מופעי ההצחקה של קום המדינה היו מקוטלגים תחת השם הגנרי "מופעי בידור". אלה עוד ישוכללו בשנות השמונים על ידי שמואל וילוז'ני, רמי שטרן ויעקב כהן, ויהפכו לווידויים אישיים, לירידות על הקהל ושיחות על החיים בכלל. אבל לפני שאלו העזו להפוך את הבמה לספת הפסיכולוג, היו פה כמה אמנים חשובים שייבשו בשבילם את הביצות.

מלך הקומדיה: שייקה אופיר

שייקה אופיר ז"ל הוא כנראה גדול הקומיקאים הישראלים בכל הזמנים, ומי שהשפיע יותר מכל על חוש ההומור הישראלי ומופעי היחיד בארץ. עוד לפני שכיווץ לקהל את הלב ב"השוטר אזולאי" והמציא לנו את שלישיית "הגשש החיוור", אופיר היה קודם כל מלך הבמה החיה. זה שלימד את כולם מה זה מופע של איש אחד.

שייקה אופיר. שער התוכנייה לאחד ממופעיו הראשונים

הוא הגיע אל ההופעה עם כישורים נדירים שאין שום סיכוי שתמצאו היום במועדוני הסטנד-אפ. מעבר לעובדה שהיתה לו שליטה גופנית מושלמת, יכולת מימיקה ופנטומימה ברמה עולמית ואוזן מוזיקלית של מנצח תזמורת, אופיר קלט בדיוק את הטיפוס הישראלי על כל גווניו וידע להציג את זה על הבמה באופן מדויק.

"אתמול הביאו לכאן מהמועצה שני קרטונים של סנדוויצ'ים", הכריז בתפקיד מנצח המקהלה הזועם. "קרטון אחד של סנדוויץ' עם גבינה צהובה וקרטון אחר של סנדוויץ' עם ביצים קשות. וכל אחד היה צריך לקחת אחד מזה ואחד מזה. אז משהו פה חמד לו לצון, או סתם עשה מעשה לא חברי ולקח שני סנדוויצ'ים מאותו הסוג. אז מה קרה? שום דבר נורא. רק נחמה פה נשארה בלי ביצים".

שייקה אופיר כמנצח המקהלה. על הבמה, עשה זאת לבד עם הקלטת פלייבק

אם בשנות ה-90 תחום המופעים הצטמצם כאן לצחוקים זולים על עדות, חיקויים של ערסים וירידות על חנונים עם עיגולדים, אצל שייקה אופיר היה מגוון עצום של דמויות ופרופילים ישראליים. מהפלאח והמושבניק, דרך המעשן השוויצר והפוליטיקאי המתנשא ועד לפועל הפשוט - בכולם הראה לנו את עצמנו. וזו היתה כל החוכמה. כי אופיר ידע שאנחנו מצחיקים את עצמנו יותר מכל דבר אחר.

הומורבידי: דן בן אמוץ

למרות שקשה לקטלג אותו כסטנדאפיסט של ממש, והוא מעולם לא הגדיר עצמו כקומיקאי, דן בן אמוץ ז"ל היה ממכונני הז'אנר בישראל. כי מעבר לטורי הסאטירה בעיתון והספרים המיתולוגיים ("ילקוט הכזבים" ו"לא שם זין"), בן אמוץ היה אמן של מונולוגים קומיים שעיצבו את השפה העברית והוסיפו לה את הסלנג הקוצני והצברי שמזוהה איתו כל כך.

כבר ב-1955, כשהופיע בתוכנית הרדיו ההיסטורית "שלושה בסירה אחת", הטביע בן אמוץ חותם בלתי נשכח עם המונולוג הכי מקורי ומפתיע שנשמע כאן באותן שנים - ההספד שהקריא על עצמו. "אחחחח, יה דן, דן, דן", זעק בן אמוץ כשהקהל שואג. "ינעם לך עפרך חביבי. אתה מסוגל לאכול הכל אתה...". והיו שם גם מונולוג הקללות ("הלוואי שתזכה בפרס רמת גן") , מיומנו של ילד בן 9 שמספר על אחותו והחבר החדש שלה ("פתאום הוא התחיל לדגדג אותה, אבל היא לא צחקה") ועוד רבים.

דן בן אמוץ. תצחקו אחרי מותי(צילום: הנס פין, לע"מ)

בן אמוץ מעולם לא פתח קופה למופע יחיד. אבל כשניהל את מועדון "החמאם" ביפו, הוא לא הצליח להיגמל מהמיקרופון. וגם הקהל ידע שהדברים שאותם כינה "דברי קישור", היו לעיתים מבריקים יותר מתוכן ההצגות עצמן. "אח, יה דן דן דן, מה נעשה עכשיו? מי יקלל אותנו ככה? מי יאכל איתנו ולא ישלם? מי יספר לנו עליך טובות? מי יזכור אותך?".

הקשיבו ל"הספד" של דן בן אמוץ

פרחה עברית ראשונה: תיקי דיין

ישראל המיליטריסטית של שנות השישים והשבעים לא היתה המקום האידיאלי לגידול קומיקאיות, בטח לא כאלה שהופיעו לבד. תיקי דיין היתה אחת החלוצות הראשונות שהעזה, וכנראה גם הראשונה שהשתמשה במילה "זונה" מול קהל, ובשידור חי.

זה קרה כשבוגרת "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין הוזמנה להופיע בתוכנית הרדיו "שלכם לשעה קלה", שנחשבה בשעתו לדבר הכי גדול שיכול לקרות לקומיקאי ישראלי, וזכתה לכמעט מאה אחוזי האזנה. היא הביאה אל הבמה לראשונה את דמות המזרחי העילג, אך הממזר, שיהפוך עם השנים לאייטם קומי דומיננטי ויחליף את הדמויות המגוחכות של מערב אירופה. וכך יצרה שוויון חברתי של צחוק על כולם.  

הקשיבו ל"אור ירוק" בביצוע של תיקי דיין. רגע של עברית

עוד לפני שאורנה בנאי המציאה את "לימור", ולפני שאבנר דן הציג כאן מבטאים, דיין הביאה לנו את כרטיסנית האוטובוס הבהמתית ("פעם עמדה פה באוטובוס אשה בהריון. אמרתי לאחד שישב שם: 'אדוני, בפני שיבה תקום'. הסתכל עליה ואמר לי 'איפה את רואה פה שיבה?' עניתי לו 'עד שאתה תקום זאת תהיה שיבה כבר'"), ואת שדרן הרדיו כבד הלשון שלימד את כולם עברית לא תקנית.

זה היה בוטה, זה היה חדשני, זה היה פורץ דרך. יש שיגידו כי היא זו שנתנה אור ירוק לחיקויי הערס הבוטים שיגיעו אחר כך. אבל מה שבטוח הוא שאצל תיקי דיין זה היה מצחיק יותר מכל החפיפניקים שבאו אחריה.  

חוזר בבדיחה: אורי זוהר

הוא מזוהה יותר מכל עם "מציצים", חבורת "לול" וחזרה בתשובה, אבל אורי זוהר נולד למען הבמה. הוא היה פריק של הופעות מול קהל והיה מומחה גדול להצחקות המונים בלייב. הוא למד משייקה אופיר, פיתח לעצמו את חוש ההומור המטורף שלו והצהיר תמיד ש"גם האלתור צריך להיות מתוכנן היטב".

אורי זוהר ומאחוריו - שייקה אופיר. "אני יפה?"

בכל הופעה ובכל הנחייה של אירוע אליו הוזמן, הקהל היה מחכה לפאנץ' ליין הקבוע שלו: "נו, מה אתם אומרים? אני יפה?", והיה אחד הראשונים שהחל לפתח שיחות אישיות עם הקהל. הוא היה גס רוח עם טעם טוב, והקהל היה מגיע לא פעם כדי לקבל "עקיצה", כפי שקראו לזה אז.

גם היום, אחרי שהפך להיות אדוק יותר מאלה שצחק עליהם בעבר, הרב אורי זוהר יודע שהוא והבמה נועדו להיות ביחד. אם תחפשו הרצאות שלו ביוטיוב, תגלו מחזיר בתשובה שלא יכול שלא להצחיק. כי אפשר לגדל פאות וזקן, ללבוש שחורים ולעטות מגבעת, אבל שום דת שבעולם לא יכולה להוציא מאורי זוהר את הקומיקאי המשתולל שבו.

לאן הוא רץ: גדי יגיל

גדי ציגלמן היה ילד הפלא של במת הבידור הישראלית של שנות השישים. כששינה את שם משפחתו ליגיל (כשהאמרגן שלו, אברהם פשנל, הסביר לו ששם המשפחה לא מצליח להיכנס לו לפוסטר) פרץ גם הוא לתודעה בזכות תוכנית הרדיו "שלכם לשעה קלה", שם הגיש פיליטונים וקטעי קישור בווירטואוזיות חסרת תקדים.

גדי יגיל, מצחיק את החיילים במילוי תפקידו

הוא היה ספידי גונזלס של דיבור מצחיק. הוא אילתר בחסד, ורבים השוו את הקצב שלו לזה של דני קיי האגדי. הוא הופיע יחד עם שייקה אופיר, יוסי בנאי, ורבים אחרים שראו בו כממשיך דרך עוד בחייהם.

יגיל גם נתן מקום לשפת היידיש ושילב אותה היטב עם העברית הצברית במערכונים הפרועים שלו, כמו "המציל", "צלם החתונות" ועוד. אך יחד עם ההכחדה האכזרית של השפה היידית, כך גם כוכבו דעך, והוא מצא עצמו בעיקר על בימות התיאטרון והיידישפיל. למרות זאת, גדי יגיל הוא אחד האמנים הכי מוכשרים שמסתובבים כאן היום. אם ירצה לחזור למופע יחיד ויפתחו עבורו קופות, הוא ישכיב כאן מצחוק את כולם. אולי בחגיגות העצמאות בשנה הבאה. 

מכאיב מצחוק: יהונתן גפן

באמצע שנות השבעים משהו קרה למופעי הבידור בישראל. אחרי מלחמת יום כיפור והורדת המורל הלאומי לחצי התורן, התפנה לו מקום לביקורת עצמית. זה לא היה נעים, אבל זה היה נדרש - ואת התפקיד הזה לקח על עצמו המשורר, העיתונאי ואחיינו של משה דיין (שר הביטחון דאז) - יהונתן גפן. הוא היה מראשוני המבשרים על עידן הסטנד-אפ שמעבר לים.  

הקשיבו ל"שיר היורה" של יהונתן גפן

ב-1974, כשיצא במופע "זה הכול בינתיים, בינתיים זה הכל", הוא הקריא לקהל טקסטים קומיים נוקבים על מלחמה ושלום ועל הישראלי המכוער. כדי לרכך את המכה הוא הצטייד בדני ליטני ועטף את המסרים עם גיטרות ורוקנ'רול.

יהונתן גפן הוא מחלוצי ייבוא הסאטירה למופעי היחיד, והפיכתם לטקסטים קומיים בסגנון עולם המועדונים האמריקני. מופעי ההצחקה הרגילים אמנם עוד המשיכו להתרחש זמן רב לאחר מכן,

אבל גפן הוא זה שהצליח לסדוק את הנוסחה הישנה ועולם הצחוק של המיקרופון הישראלי הבודד, עוד ישתנה בזכותו ללא הכר.

לא שכחנו