עצמאים בשטח: מצדיעים לאמנים העצמאיים
רגע אחרי שיום העצמאות שלנו נגמר, גיא חג'ג' חוגג עצמאות עם אותם אמנים אמיצים ומעיזים שהחליטו לממן את ההפקות בעצמם, לארוז את הדיסקים שלהם לבד ולעשות את זה עצמאית
היום, כמובן, המצב שונה לחלוטין. המדור הזה לא היה קיים אלמלא השיטפון של אמנים עצמאיים שמקליטים בעצמם, מפיצים בעצמם והרבה פעמים גם משלמים בעצמם על הכל ואפילו אורזים את הדיסקים לבד.
זה מצב מורכב, ויש לו כמובן גם חסרונות. אבל היתרונות, מצדנו המאזינים הסקרנים, הם עצומים. הרבה יותר מוזיקה מעניינת נגישה לנו, החופש לבחור עובר אלינו ולא אל עורכי הרדיו או העיתונים. ולאט לאט גם הגבול שהוזכר למעלה מתגמש ונעלם. פתאום בגלגלצ, עד לאחרונה מעוז המסחריות, משמיעים פתאום את Swiss Lips, למשל, להקה בריטית עצמאית כמעט לא מוכרת, שחוץ מהמלצה כאן ב"איים בזרם" בדצמבר, זכתה להתעלמות לא מוצדקת ברדיו בעולם.
הצד השני של אותה מטבע הוא שגם חברות התקליטים הגדולות, שעד לא מזמן היו שומרות את צעדיו של כל אמן, נותנות לאמנים שהוחתמו אצלם חופש אמנותי עצום. וכך, אפשר למצוא אמנים שרוחם עצמאית לגמרי בחברות ענק כמו יוניברסל, סוני וענקיות אחרות.
אז השבוע באיים בזרם, אנחנו מצדיעים לאמנים העצמאיים, וחוגגים איתם עצמאות. הנה ערימה גדושה של מוזיקה חדשה, נהדרת ועצמאית (מסחרית או אמנותית) למנוחה שאחרי כל הסטייקים.
או מיי גאד פיונה אפל
פיונה אפל היא דוגמה נהדרת לזמרת מפורסמת ומצליחה, שחתומה באחת החברות הגדולות בעולם (סוני), ועדיין עושה מה שהיא רוצה. היא משחררת אלבומים רק כשהם יוצאים לה ולא על פי חוזה מוסכם מראש, ועושה בהם ככל העולה על רוחה העצמאית. אז כן, מישהו אחר משלם את החשבונות, אבל אף אחד לא אומר לפיונה אפל מה לעשות. בקרוב היא תוציא אלבום חדש, ומשרדי "איים בזרם" מקושטים כבר עכשיו בבלונים לקראת החגיגה. השיר הראשון מתוכו, "Every single night", כבר יצא לרשת להאזנה.
זהב טהור
האלבום השני של סנטיגולד, שעל רגל אחת אפשר לומר שהיא M.I.A 2.0 (רבים יתרעמו נוכח ההגדרה הזו, ובצדק, אבל על רגל אחת זה מספיק), יוצא במעוז חברות התקליטים המיושנות והגדולות - אטלנטיק, ששייכת לאחים וורנר. אבל רוח של חופש ועצמאות נושבת מכל שיר ושיר בו. סנטיגולד מערבבת בצורה טבעית לגמרי אלקטרוניקה, דאב, ניו-וייב מהאייטיז, היפ-הופ, מוזיקה אפריקאית. חלק ניכר מהעתיד של הפופ נמצא שם. הקשיבו כאן לכל האלבום.
האלבום שאתם באמת חייבים לשמוע השבוע
דומינו רקורדס היא אחת הדוגמאות הבולטות לעליית המוזיקה העצמאית. חברת התקליטים הבריטית הזו, שהוציאה להיטי ענק כמו ארקטיק מאנקיז ופרנץ פרדיננד, היא חברה עצמאית שמביאה מוזיקה עצמאית ללב המיינסטרים. אלבום חדש ומעולה שיוצא בה הוא האלבום הרביעי של פטריק ווטסון, הפלא הקנדי בעל גרון הזהב.
ווטסון זכה להשוואות מוצדקות לאמנים מרטיטי לב כמו ג'ף באקלי ורופוס ויינרייט, אבל הוא משדר על תדר אחר לגמרי משלהם. לא הדיסטורשן הסנטימנטלי של באקלי, ולא הפסנתר התיאטרלי של ויינרייט, אלא נופים מוזיקליים מורכבים, לפעמים חלומיים, שאי אפשר להגדיר אותם אלא כ"פטריק ווטסוניים". אם תשמעו רק אלבום אחד השבוע, תשמעו את זה. הקשיבו כאן לכל האלבום.
לשרוד את חברות התקליטים
אני אוהב מקרים שבהם שיר גדול אחד הופך להקה עצמאית לגמרי להצלחה ענקית, עד שחברות התקליטים לא יכולות להתעלם ממנה יותר. זה מה שקרה בשנתיים האחרונות ל-Foster the people, שהשיר שלה "Pumped up kids" הפך, בצדק גמור, ללהיט ויראלי, ומשם כבש את תחנות הרדיו והטלוויזיה והזניק את מארק פוסטר וחבריו לקריירה מבטיחה.
עכשיו הם כבר חתומים בחברת בת של סוני, ונקווה שהם לא ישמינו מנחת, או ייכנעו לתכתיבים שחברות כאלה אוהבות להנחית על אמנים שמנפיקים להיטי פופ. הקליפ החדש שלהם ל-"Houdini" מראה בצורה משעשעת מה יכול לקרות ללהקה שהופכת לבובה על חוט בידי אנשי העסקים.
גיבור האינדי שלי
פיל אלברום הוא מוזיקאי מבריק שפשוט מקליט ומוציא שירים ואלבומים מתי שמתחשק לו, איך
שמתחשק לו, בלייבל שהוא עצמו הקים ושהאמן היחיד בו הוא פיל אלברום. ואתם יודעים מה? יש היום המון אנשים כאלה. ההבדל הוא שאלברום מעולה. תחת הכינויים The Microphones ו-Mount Eerie הוא מוציא כבר יותר מעשור שרשרת של אלבומים ושירים נפלאים, מהפנטים ויצירתיים, וחורש לעצמו תלם שהוא כולו שלו.
מי שמקפיד לעקוב אחריו (וזו לא תמיד משימה קלה) צריך לעשות את העבודה בעצמו, אבל בתמורה יקבל המאזין הסקרן תועפות של יופי וכישרון מוזיקליים. השיר החדש שלו, "Lone bell", מתוך אלבום חדש שיצא במאי, הוא נפלא.
