טקטיקן, מלהיב, מאמן. סיפורו של גווארדיולה
כשהגיע לברצלונה אמרו עליו שגדולתו היא היכולת "לא להפריע" לכוכבים. ארבע שנים חלפו והטענות הופרכו, השיא הגיע עם ההודעה על עזיבתו ששיגעה את אירופה. אורי קופר מסכם "עידן", אבל בטוח: חובת ההוכחה עדיין על פפ
בתחילת הדרך הדעות היו חלוקות. השנה הייתה 2008 וברצלונה בעידן פוסט רונאלדיניו, זאת שהכדורגל שלה היה משובח למראה עוד בזמן שהברזילאי נחשב לשחקן הגדול בעולם, הראתה כדורגל מרשים, מיוחד ובעיקר דומיננטי יותר מכל מה שמסביב.
- לונדון 2012
- העמוד המיוחד והמקיף של ynet ספורט
כל הדרך עד להודעה הדרמטית:
- זה התחיל עם הפסד בקלאסיקו
- והאשמות של שחקנים
- נמשך עם הדחה בייתית מול צ'לסי בצ'מפיונס
- והיו גם אין ספור תירוצים
זאת הייתה, כאמור, תחילת הדרך. העולם עוד לא ידע איזה ארבע שנים מצפות לו. וכך, צד אחד, אולי אפילו הצד העיקרי, טען שהגדולה של פפ גווארדיולה היא פשוט היכולת לא להפריע. שידו של המאמן אולי מערבבת את תכולת הסיר אבל אינה בוזקת את התבלינים. "יצא לו טוב", אמרו אז. מסי התחיל להיות מסי. אינייסטה עלה לגדולה. צ'אבי הגיע לשיא. הברזל היה חם ונותר רק לא לפספס כשמכים בו.
אוהדי בארסה לא מודים בכך, אבל סביב שאלת רמת השפעתו של המאמן נעו שיחות הסלון שלהם. ארבע שנים חלפו ואותן
קביעות, או
השערות אם תרצו, הופרכו מזמן בראשו של כל מי שיודע להעריך מקצוענות. למרות שמסי המשיך להיות מסי, למרות שאינייסטה נשאר בגדולה, למרות שצ'אבי אפילו עבר את השיאים המצופים ממנו.
ז'וזה מוריניו העלה במדרגה אחת את הדרך בה התקשורת והציבור, מחשיבים את המאמן של קבוצות כוכבים. גווארדיולה, בדרך שונה לחלוטין, עשה את אותו הדבר בדיוק. קיבלנו לכך היום שתי הוכחות.
עוד על עזיבתו הדרמטית של גווארדיולה ב-ynet ספורט:
- רשמית: הוא עוזב את הקאמפ נואו
- עיתוני ספרד: "פפ נשחק, רוצה להחליף אווירה"
- ממלא המקום: טיטו וילאנובה יאמן את ברצלונה
הראשונה, עזיבתו של המאמן היא הכותרת הראשית של כל כלי תקשורת הספורט באירופה. ברגע הראשון זה נשמע הגיוני, אבל במדינות
כמו אנגליה או איטליה לא נוהגים לעשות דבר כזה, בטח אם לא מדובר במאמן ללא עבר אימון במדינתם. מילא שחקן מתוקשר כמו זידאן, בקהאם, קאקה או רונאלדו, אבל מאמן בארץ זרה? חסר תקדים.
ההוכחה השניה היא אותן שיחות סלון. אלה שפעם נגעו לאיכותו של גווארדיולה ועכשיו מתעסקות במשפט שתוקף את האזניים מכל כיוון: "תם עידן". מסי, שהוא כמובן ה-סמל של העידן הזה, רק בן 24. לצ'אבי יש עוד שנתיים ברמות הגבוהות ביותר. אינייסטה, דני אלבס, בוסקטס, פיקה – כולם בשנות ה-20 שלהם. אז איך תם עידן? עצם השאלה מראה מה חושב היום העולם על הקשר בין גווארדיולה לגידול המותג הקרוי בארסה בשנים האחרונות.
לפני כשנתיים, במסגרת עבודה בחברת סקאוטינג, נפגשתי עם מאוריסיו פוצ'טינו, מאמן היריבה העירונית אספניול. השיגעון היה אז בשיאו והמושג טיקי-טאקה נשמע מכל כיוון. שאלתי את פוצ'טינו מה חלקו של מאמן בקבוצה עם כל כך הרבה שכל מובנה. רציתי לקבל תובנות בכל הנוגע לאותה טענה לעיל.
"המאמן הוא בוס כמו שבמשרד שלך יש בוס", הסביר פוצ'טינו, "לאנשים שלא ישבו בחדר הלבשה ברמות האלה קשה לדמיין את הכוכבים מושפעים מהמאמן שלהם. הרי הם אייקונים מלאים במעריצים. אבל גם בקאמפ נואו או בסנטיאגו ברנבאו השחקן הוא עובד.
כשהבוס אומר לו משהו זה משפיע עליו. כשהוא לא מחבב את זה שיושב לצידו והבוס מתעלם זה משפיע עליו. כשהוא מרגיש שהבוס
לא מעריך אותו מספיק, או להיפך, זה משפיע עליו. בלי גווארדיולה זו הייתה בארסה אחרת, לכאן או לכאן, כמו שבלי דל בוסקה ריאל מדריד של הגלאקטיקוס הייתה אחרת".
מאמן הוא יותר מרק טקטיקן או מחדיר מוטביציה. לכן, ההחלטה שעוזרו של גוארדיולה, טיטו וילאנובה, יחליף אותו בתפקיד היא ההחלטה ההגיונית ביותר שאפשר לקבל.
בהנחה והקטלונים מתכוונים להמשיך להתבסס על רוב הסגל הקיים - ואין להם שום סיבה שלא לעשות זאת - החתמת מחליף בעל שם גדול מבחוץ היתה משנה את הכל. שוב, לא לטוב או לרע אלא פשוט שינוי. אווירה אחרת, רעיונות אחרים. כל עוד הגרעין המרכזי עדיין קיים בקבוצה (והכוונה לא למסי) הדרך הטבעית היא לתת לשחקנים להמשיך אותו דבר. לפחות לעוד שנה אחת.
נכון לעכשיו, ולמרות שברור לכולם שחלקו בהצלחה גדול, גווארדיולה ייזכר כמי שאימן את אחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים, ויש
שיגידו את הגדולה מכולן, אבל לא יותר מכך. כדי שמעמדו יעלה לרמת המאמנים הגדולים באמת הוא יצטרך לחזור לקדנציה שניה בברצלונה ולהגיע להישגים עם שחקנים אחרים או להפוך קבוצה נוספת, כנראה באנגליה או איטליה, לכח שולט ביבשת.
השאלה איפה גווארדיולה ינסה לעשות זאת היא מהיום אחת השאלות המעניינות ביותר של עולם הכדורגל. והעובדה הזאת לבדה מלמדת מה השיג המאמן, האישיות ובעל אינסוף הווסטים והעניבות הצרות בארבע השנים האחרונות.
לפנייה לכתב/ת 
