"כשילד נולד את מפסיקה להיות חופשיה"

הי מותק,

אני כותבת לך כי את אמא חדשה ואני לא. קצת לא מאמינה שאני כבר לא שם. זוכרת את הימים בהם היו ניסים קטנים בכל יום, זוכרת את הבועה המבורכת של האימהות החדשה, זוכרת איך קיוויתי שלא להגיע למקום של האימהות הוותיקות, המשופשפות, הקצת ציניות. כותבת לך כדי לא לאבד את הנס, וגם כדי שתדעי קצת מה צפוי בהמשך הדרך.

רוצה לומר לך, את בטח יודעת, שכשילד נולד את מפסיקה להיות חופשיה. את מכירה את האימרה שללדת ילד זה מעשה אמיץ, כי את מניחה ללב שלך להסתובב מחוץ לגופך? זה בדיוק ככה. החופש שהולך ממך הוא החופש לא לפחד על מישהו אחר, החופש לדאוג רק למה שבתחום יכולתך, החופש לא לכאוב כל כך, הכאב שהוא הבבואה של האושר הגדול ושל הנס.

טורים נוספים של הפולנייה בערוץ הורים :

ילדים, מי רוצה צבעי מאכל לארוחת בוקר?

"מה את רוצה? הייתי עם הילדים"

למי טוב יום לימודים ארוך בגנים? בטח לא לילדים

הכנסת 3 ילדים לאוטו ב-5 דקות? קבלי מדליה

לא מספרים לנו על הכאב הזה. ואם היו מספרים, היינו מבינות? היינו מאמינות? ישנן תחושות שהן תחושות בלבד, ככל שננסה לאלף אותן להגיון, כך הן יהפכו חזקות ועוצמתיות יותר. נולד לך ילד? מזל טוב. יחד איתו נולד גם פחד. את אמורה לגדל את שניהם, בהצלחה.

מתאמות עם אבא מתי ללכת לשירותים

יחד עם החופש הולכת מאיתנו העצמאות. התינוק שלנו לא עצמאי וגם אנחנו לא, נזרקות באחת למציאות חדשה ובלתי נתפשת, בה אנחנו מתאמות עם אבא מתי הולכים לשירותים. העצמאות הכה בסיסית של לישון כשעייפים ולאכול כשרעבים ולהישבר כשנשברים היא כבר לא אופציה. אנחנו אימהות. לא היינו עושות שום דבר אחרת, אבל זה קשה, קשה מאוד.

ואני רוצה להגיד לך שמתי שהוא, העצמאות חוזרת. כן, העצמאות הזאת, שהיא האחות הקטנה והמחונכת של החופש, חוזרת הביתה, לאט ובהיסוס. חושבת שלכל הורה יש את הרגעים האלו, ההבנות הקטנות שהנה פה השתחררנו, פה היתה גדילה, פה יש רווחה מסויימת, פה חזרנו קצת, קצת, לעצמנו שהכרנו לפני המפץ הגדול של ההורות.

כמו בפעם הראשונה בה הילד נשאר בגן, ואת יוצאת החוצה ומחלחלת בך ההבנה שאת יכולה לעשות כל מה שאת רוצה. אמנם לחצי שעה, אמנם כל מה שאת רוצה הוא לשבת מאחורי הגדר ולשמוע שהילד שלך הפסיק לבכות, אבל את לבד. לבד. איזו מילה משכרת.

כמו הפעם הראשונה בה כל ילדיך הולכים למוסדות חינוך, ואת מגיעה לשעה שמונה בבוקר (שנראית כמו שמונה בצהרים) בהכרה שחייך שוב בידייך. את הולכת לעבוד, את הולכת ללמוד, את הולכת לנוח. לא משנה מה - העיקר הוא שזו את. כבר שכחת שיש "את" ולא רק אמא, אמא של.

עוד יום עצמאות מגיע כשהילד הגדול באמת גדול והוא יכול לשמור בבית על אחיו הקטנים. את עומדת בפתח הבית, אומרת שלום ויוצאת. לבדך. ניצרי את הרגע. בלי סל קל שנחבט לך ברגל תוך כדי הליכה, בלי עגלה ששוקלת עשרה קילו, בלי תיק ששוקל עשרים. רק את, והידיים שלך נטולות ילדים ומידניות ומגבונים והחולצה שלך נשארת נקייה. וזו כמעט הרגשה של חופש אבל לא, כי הלב שלך נשאר בבית יחד איתם, את לא חופשיה באמת.

אבל את עצמאית יותר ויותר. לאט לאט את מתחילה להרגיש שזה בסדר, הם יכולים כבר בלעדייך.

יום אחד תרחרחי תינוק בעונג ו... כלום

כמה שנים אחרי, והמשפחה שהקמת רצה קדימה. העצמאות יושבת אצלך בסלון עם רגליים על השולחן ומחייכת בכל פעם בה הילדים עושים משהו חדש לבד. אלה השנים בהן את שמה לב שתינוקות כבר לא עושים לך את זה. יום אחד את תקבלי לידיים תינוק ורוד ומושלם מעלות. את תחבקי אותו, ותרחרחי אותו בעונג, ו... כלום.

אף לא טיפת חשק אחת לעוד תינוק משלך. את מבינה לראשונה שהתינוק הבא יהיה נכד, ושאת בדרך להיות אמא שלך. את קונה לבת שלך את החזיה הראשונה, ויושבת איתה לשיחה ההיא, וסופרת קמטים ראשונים במראה ומבינה שהזמן באמת רץ, ושכל הקלישאות נכונות.

ותהיה גם הפעם הראשונה בה תביני שהלב שמסרת לתינוק שלך הוחזר אליך בחזרה. עכשיו הוא גדול וחזק, ואת לא צריכה לדאוג לו יותר. הוא הולך כבר עם לב משלו, וחלקו חסום בפניך, וזה בסדר גמור. את כבר לא דואגת. כמעט.

והכמעט הזה הוא הרווח שבין כל העצמאות שהשגת לך מחדש, לבין החופש שאבד לתמיד. כי המשמעות של החופש היא לא להיות אמא, ולא להיות אמא היא אופציה שאת לא מוכנה לשמוע עליה. אמא זו את.

ורוצה לומר לך (וגם לי) לשמור על הפלא. לא להיכנע לעייפות של הגוף והרוח והנפש. תעצמי עיניים, תתחברי בשנייה אחת לפלא הגדול של הילד שלך. התינוק שלך נמצא שם בפנים, ואת של העבר, האמא העייפה והלומת האושר, גם את פה בפנים, במרחק נגיעה. תגעי בך ובו, ותחייכי. יום עצמאות שמח מותק.

תמר אלפיה היא עיתונאית ואמא לשלושה ילדים