"אננדה": הודו תאהב אותה
גם בהודו, דנה מודן יורה משפטים מושחזים, מתעבת את רוב מה שסביבה וכותשת סטריאוטיפים בהצלחה. אז "אננדה" אולי אינה "אושר מושלם" כמשמעות השם, אבל זו טלוויזיה לא רעה בכלל
סוד קסמה של דנה מודן הוא הצטיינותה בקריאת סטריאוטיפים. היא לוכדת אותם מהאוויר, יודעת בדיוק מה הם ומה לעשות איתם: לא לשבור אותם חלילה, אלא לעשות מהם טלוויזיה. בשוק זעיר כמו זה של ישראל, נדרש אומץ לב עצום מצד מנהלי תוכן ויוצרים גם יחד, כדי לכתוש סטריאוטיפים לאבק ולברוא עולמות. המחשבה המובילה היא "למה להתאמץ?".
לאורך הקריירה שלה, מודן באמת לא התאמצה. צפונבונית מתאהבת במוסכניק מזרחי, צפונבונית לועגת לזוגות נרגשים בדייט, צפונבונית (אפשר לקרוא לה כבר פולניה נרגנת?) מתנשאת מעל מתחתנים טריים הנתונים בגיהנום לוגיסטי, צפונבונית הולכת לאיבוד בהודו ומתאהבת בערבי. לא מוסכניק, כי הסטריאוטיפ הזה כבר תפוס מזמן ב"המאהב", אבל עדיין הבחור הלא נכון, אם חשיבה סטריאוטיפית היא העניין המרכזי שלכם כצופי טלוויזיה.
אז פעם קראו לדמות הזו "דנה", כמו ליוצרת, ועכשיו קוראים לה "אנה", כמעט כמו ליוצרת. דנה-אנה ב"אננדה" (שבת, 21:30 ב-HOT3) מצטיינת ביכולתה להפיק מפניה הבעה אחת ויחידה של חוסר לחץ, תוך שהיא יורה משפטים מושחזים לכל כיוון וממש לא משנה מי נפגע. היא עשתה זאת ב"אהבה זה כואב", "אבידות ומציאות" (כשמיה דגן יורה את המשפטים) וב"עונת החתונות". מבע של התנשאות, שורה חכמה, גלגול עיניים מתנחמד: זהו המנעד שלה כשחקנית, וזה מספיק כדי שנתאהב או נתעב.
כמו ב"אהבה זה כואב", גם הפעם הבחור הנכון זונח את הדמות הראשית לאנחות, וברור לגמרי שבמעמדה החדש כרווקה בעל כורחה היא עתידה להסתבך. הפעם הסיבוך נובע גם מן העובדה שאנה-דנה מתעבת כל מה שיש לו ריח של גומי שרוף, כלומר את הודו, ובעקיפין גם כל מה שיש לו ריח של זולת.
עובדה: אחרי שהצליחה להגיע להודו בגפה כי החבר איבד את כרטיס הטיסה, אחרי שעלתה על מונית והגיעה - במקום לכפר בהימלאיה - אל חור שכוח אל על גבול פקיסטן, היא מסרבת להצעות העזרה של שני ישראלים זרוקים וחביבים, אפילו שכבר אמצע הלילה והיא לגמרי לבד.
פולניות אמיתיות באמת יושבות בחושך עד שהן מתעלפות, וכך עושה אנה-דנה עד שמחלה מסתורית מכריעה אותה והיא נאלצת לקבל סיוע מהשניים: אמיר (קייס נאשף) ועומר (משה אשכנזי) הם ההפך הגמור של הצפונבונית, גם באופן דיבורם וגם בעובדה שבניגוד לה, הם יודעים לשחק.
מכאן ואילך יחולו הסתבכויות רומנטיות, הדיאלוג יהיה טוב יותר מן העלילה, אבל בשטף השורות החכמות שנשמע - נשכח לפעמים עד כמה היא מופרכת. כשפולניות נוסעות להודו, הן מצטיידות באייפון, או לפחות באנדרואיד לווייני. לא נורא, ולא ראיתי את הפרקים הבאים בסדרה כדי לדעת שזו תהיה הצלחה: די היה לי במיחזור חכם של כמה סטריאוטיפים בפרק הראשון כדי להבין זאת.
קחו למשל את הודו, כפי שהיא מצטיירת בעיניה של הפולניה. אין בה ולו קורטוב של חן, ואין בה צבעוניות אקזוטית, או מענה לסקרנות כלשהי של הדמות. יש בה ישראלים חובבי שנטי ויהדות פרוגרסיבית, רוחניקים בפרוטה שמשמיעים משפטים מטומטמים ומצחיקים נורא, וכל ההודים שמופיעים בפרק הראשון הם גברים מכוערים, שעירים, מקריחים עם כרס ומדברים אנגלית קלוקלת שמחלצת מתוך אנה-דנה אנגלית מקולקלת משלה, פלוס טונות של אגרסיביות וחוסר יכולת מובהק להשתמש במילות הקסם "סליחה", "תודה", "בבקשה".
כזו היא אנה-דנה, כאלה הם אנחנו, על פי השקפתה. לצופה יש רק שתי אפשרויות: לזהות את עצמו עם הדמות ולהתאהב, או ללעוז בהתנשאות משלו ולהרגיש צודק וחכם יותר ממודן ומ"אנה-דנה". בשתי האפשרויות, "אננדה" איננה - למרות משמעות השם ההודי - אושר מושלם. היא בסך הכל טלוויזיה לא רעה. אבל מוכרחים להודות שגם זה משהו. מה בדיוק? התשובה טמונה אולי בפרקים הבאים, אם יקרה בהם נס קטן ומתוך ערימת הסטריאוטיפים יצמח פתאום משהו חדש ומפתיע.
