מי נורמלי? מי לא נורמלי? הצגה מיוחדת

המונח פיגור, מפגר או נכה, או לוקה בשכלו אינו חדש לי. זו כבר השנה השלישית שאני מלמד במרכז איל"ן (ארגון יום לנכים קשים) ומועדון צוותא (מועדון למפגרים). ההתקשרות לאיל"ן הייתה וקרתה לי באופן הכי טבעי שיש, ללא רחמים, וללא ספקות. אומנם קשה בהתחלה להינתק מהחיצוניות של הבנאדם, ולעיתים אף להגיד "אוי איזה מסכן", "יא איזה חמוד" וכדומה, דברים שלדעתי נהוגים בנורמה החברתית שלנו. אך כשנכנסתי לתוך המערכת ראיתי שקודם כל מדובר בבני אדם.

אנשים שהם כמוני, כמוך וכמו כולנו רק מה? יש להם מגבלה קטנה. מגבלה שקוראים לה נכות. ואף על-פי הנכות הם נלחמים ולא מוותרים וממשיכים ב"שגרת" חייהם "הנורמטיבית". בהיותי סטודנט שנה ג' למשחק זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם החבר'ה האלו. שרנו, צחקנו, הסתלבטנו על כולם ועל עצמנו וכל זה במסדרונות בית הספר למשחק.

מכאן ואילך הדרך לשם הייתה קצרה, בשנה הראשונה לימדתי אותם את מרכיבי ויסודות האימפרוביזציה (אלתור), דרך מצוינת לצאת מהתבנית של החשיבה היומיומית שלנו ופשוט להשתולל. אימפרוביזציה זו שפה משותפת לכולם ומדברת לכל השפות, מטופלים שהצוות היה סקפטי לגביהם אך לא ויתר והחליט לתת להם את הצ'אנס הפתיעו ופתאום הראו שהם יודעים לדבר, לצחוק, לדמיין והכי חשוב לתקשר.

זה היה קסם, פשוט סיפוק שאין לתאר, אתה בא עם כל מה שלמדת 3 שנים בבי"ס למשחק וחושב שאתה יכול ללמד "אותם" משהו אבל, לא ולא, הם מלמדים אותך ומניעים אותך ללכת קדימה. זה היה תהליך ארוך (לא אשקר) שבסופו הצגנו מופע אלתור מול קהל בהשתתפות חבר'ה נכים וסטודנטים למשחק.

איך אומרים? עם האוכל בא התיאבון...!!! ושנה לאחר מכן העלינו הצגה בהשתתפות בוגרים למשחק ומטופלים במרכז יום. ואח"כ התחלנו להשתתף בפסטיבלים שונים ברחבי הארץ. אני יכול להגיד מהצד שלי כמובן שתהליך העבודה עימם רק שידרג אותי כאדם והפך אותי לאדם יותר בוגר, יותר מבין ועם פרספקטיבה לחיים. מאידך ניצבת מולי קבוצה אחרת לגמרי במועדון צוותא. אם המטופלים באיל"ן הם פגועים גופנית ולא שכלית אז החבר'ה במועדון צוותא זה בדיוק ההפך, הם פגועים שכלית.

תהליך העבודה שלי איתם היה יותר מורכב כי מה שלנו לוקח להבין בשניות להם זה יכול לקחת דקות ואף שעות. התהליך איתם היה שונה מאיל"ן כיוון שאיתם הייתי צריך לעבוד בעיקר על ביטחון עצמי ויותר פעילויות הנוגעות בקבוצה ולא ביחידים כי חלקם עובדים בעבודות רגילות ומנהלים אורך חיים כמונו. איתם צריך להיזהר יותר בשפה כדי שלא יוצאו דברים מהקשרם אך הלמידה שלי אותם מאתגרת ומהנה כאחד.

מכל המקומות הללו וגם מאוד מקומות שביקרתי בהם עיצבתי את דמותו של עוזאי, חריג בן 33 העומד על הקו הדק בין שפוי לגאון. אני חייב להגיד שעיצוב הדמות נלקח מהשראה של דמויות ומטופלים שנתקלתי בהם בחיי ולכבוד הוא לי לייצג אותם באופן כזה ואחר על הבמה בדמות של מישהו שהוא חריג אבל גאון. דבר המראה שלכל אחד מאיתנו יש חסרונות ויתרונות והכל עניין של תפיסה בחיים, ודווקא המוגבלים והחריגים הם בעצם השפויים שבינינו. 

• תיאטרון הנגב מציג: "בוקר של שוטים" במסגרת העונה השלישית של סדרת הצגות היחיד "מרכז הבמה" בז'ראר בכר בירושלים 30.4.2012 בשעה 20:30. מונודרמה מאת יצחק בן נר על פי ספרו בשם זה.
  

• ההצגה מתארת את סיפורו של עוזאי חברוני בן שלושים ושלוש, חריג גבולי, תמים וגאון היוצא למסע בעקבות אהובתו הנצחית 'אלכסנדרה'. עוזאי, הבן הבכור למשפחה ישראלית שורשית שמתמודד עם אביו שמתבייש בו, חברה שמתנכלת לו, וכל זה סביב המשבר שמטלטל משפחה שכולה.