החרדים של אמנון לוי: בלי שאלה אין תשובה
בפרק הראשון בסדרה "חרדים" מבקש אמנון לוי לצנן את הפילוג והשנאה בישראל, ומציע הצצה אל העולם שחילונים לא באמת מכירים. חבל שחסרות בו השאלות שהם באמת שואלים
כותרת המשנה של "חרדים", סדרה בת שלושה פרקים מבית היוצר של אמנון לוי ואיתי דנקנר, היתה צריכה להיות משהו בנוסח "דיוקנו של העיתונאי כאנתרופולוג מאוהב". כך לפחות על פי הפרק הראשון, בו פגשנו את משפחת ביטון המאושרת על 15 ילדיה המתוקתקים, התוודענו לשתי עיתונאיות חרדיות ששרו שירי הלל לחברה שלהן, שיש בה גמ"ח, מוצצים ויחסי מין שהם עניין קדוש. עוד שמענו מדריך חתנים מרוגש מבתוליותם של הקליינטים ואברך מוצלל וקצת פחות מרוגש מדבר על דייטים בעולם החרדי.
כל זה אמור היה לרפא את בורותנו ולשפוך מים על שנאתנו, אבל כל זה נראה בעיקר כשיר הלל מוטה עד כדי עיוורון לחברה בעייתית מאד ואנכרוניסטית לעילא בעולם המודרני.
הרעיון כמובן מצוין: בלהט השנאה היוקדת לחרדים, מה באמת יודעים החילונים עליהם? כמעט כלום, אומר אמנון לוי וצודק לגמרי. גם אחרי "צולם ביום חול", סדרה דומה בת שלושה פרקים, ששודרה לפני פחות משנתיים בערוץ השני, לא יודעים כלום - והמחלוקות רק מעצימות. עמדתו של לוי במחלוקות האלה פשוטה למדי, ואפשר אפילו לומר פשטנית משהו.
הוא מאמין שחרדים לא צריכים לשרת בצבא (ואני מסכימה איתו), אבל לא מציע שייעשו שירות לאומי. הוא רוצה שתהיה להם אוטונומיה תרבותית, בלי לימודי ליבה ועם קווי מהדרין כרצונם, אבל לא מפרט מי ישלם עבור זה ומדוע גם חילונים ייאלצו לשלם. הוא רוצה שנתייחס אליהם כשבט נפרד באומה הישראלית, אבל הם לא שבט, אלא פסיפס עצום של מחלוקות פנימיות, שחלקן לא יכולות להיסגר בגטאות שלהם - כמו אפליה עדתית בחינוך. והם גם שואפים להקים כאן מדינת הלכה, ובמובן זה - נגזר על חילונים להילחם בהם ובשאיפותיהם, כי הלא גם החילונים חפצי חיים המה.
עמדותיו של לוי נובעות מהיכרות רבת שנים עם העולם החרדי. כתיבה מענגת על אודות סודותיהם של אברכים ואדמו"ר ב"חדשות", ספר רב מכר ("החרדים"), עיסוק מתמיד בנושא במחזאות וגם בטלויזיה - בתחילת שנה זו שודר דיוקן שלוי עשה לרב עובדיה יוסף ב"פנים אמיתיות" - כל אלה מציבים אותו בפוזיציה מצויינת מאין כמוה לשאול שאלות נוקבות. אפילו שאלה נוקבת אחת לא נשאלה במהלך הפרק הראשון של "חרדים" (א', ערוץ 10 ב-21:00).
במקום זה קיבלנו הצצה לטריוויה הביתית של משפחת ביטון, לובביצ'רים מזרחיים (לא בדיוק משפחה מייצגת, אפילו לא את החסידות ההיא), שמתהדרת ב-15 ילדים. כולם מתעוררים יפה בבוקר ונוטלים ידיים ומברכים מודה אני, כולם עושים תורנויות ומשתתפים בתפעול 4-6 מכונות כביסה ליום.
כולם? לא בדיוק: כולן, דווקא כן. אברכי המשי של המשפחה נפקדו מן הצילומים כמעט לגמרי. העלמות החסודות הסבירו כיצד לכל אחת מהן יש "משפיעה", סוג של תחליף-גורו שכוחותיה מיוחסים היישר לתבונתו של הרב. והרב עצמו? הוא חי, כמובן. איך? לא שמענו. ומה יקרה אם אחת הבנות תרצה להמרות את פי המשפיעה, או לצאת בשאלה חלילה, או ללמוד באוניברסיטה? ולהתחתן עם אשכנזי? או עם מישהו מחסידות אחרת, או עם ליטאי? לא נדע, כי הן לא נשאלו.
המפגש הדרמטי בין גבר לאשה הוא נושא שזכה לזמן מסך משמעותי בפרק הזה, מפני שחילונים אוהבים להציץ לחרדים, רצוי דרך החור המיתולוגי בסדין. הלכות השידוך הוצגו כאן בפירוט, נערך מבוא קצר לדייטים חרדיים - ואף לא מילה אחת על ההיררכיה החברתית והעדתית הנוקשה שמלווה את אלה. לטעמי, חוקי השיחה בין המשתדכים המרוגשים - חשובים קצת פחות מחוקי ההתבדלות האיומים שהם נוהגים זה כלפי זה. איש מן הדוברים לא נשאל על הבידול העדתי, על ההסתגרות הגוברת והולכת של כל חצר ופלג בדל"ת אמותיו.
"אותי זה מרגש, בטח כיהודי", אומר מדריך החתנים על לקוחותיו הבורים בהלכות תשמיש. "מין בחברה החרדית הוא קדוש", אומרת טלי פרקש בלהט, אבל לא נשאלת כיצד היא מרגישה כמי שמחצית חייה כאישה בגיל הפוריות היא נחשבת לטמאה ואסורה במגע.
השתדכנו, קיימנו פרו ורבו? עכשיו נשב עם משפחת ביטון לארוחת ערב ונתהה כיצד מתפרנסים כל האנשים הללו ממשכורות זעומות, ונמצא שאמונה בנס, גמ"חים וצניעות מופלגת חשובים יותר מקצבת ילדים. עוד נמצא שאחרי הארוחה פוצחים בשיר! כמה נאה - במיוחד כשהנשים מצוות לשתוק, כי קול באשה ערווה. מה הן חושבות על זה? לא נדע. מה אמנון לוי חושב על זה? שאפשר להציג את מכמני החברה החרדית לקהל צופים חילוני לגמרי מבלי להרים גבה אפילו פעם אחת?
אנתרופולוגים תרבותיים נוטים להתאהב בתרבויות אקזוטיות שהם חוקרים במשך
זמן רב. מרגרט מיד, מייסדת ענף המחקר הזה, חזרה ממפגשים עם שבט האטצ'אמבולי כשהיא מהללת את השוויוניות המגדרית ואפילו את הדומיננטיות הנשית שם. חוקרים שהגיעו בעקבותיה הפריכו את רוב הממצאים המרוגשים האלה, אבל לא מנעו מדורות חדשים של אנתרופולוגים להתאהב. בניגוד לחוקרים הללו, על עיתונאים מוטלת חובה לגשר בין המציאות שהם מתעדים לבין הצופים באותה מציאות.
חרדים אינם שבט אקזוטי, אינם חיים על אי מרוחק ואינם שבט בכלל, אלא כוח פוליטי ונטל כלכלי הולכים וגוברים בחברה שאותה הם חולקים עם החילונים. אמנון לוי יודע זאת היטב: בהפסקת הפרסומות הראשונה במהלך הפרק הזה כיכבה פיטמתה של אנה ארונוב, בולטת מתחת לפיסת ביקיני רטובה, ב"הישרדות VIP". השאלה המעניינת ביותר סביב החרדים מנקודת מבט חילונית היא: עד מתי נוכל להתקיים זה לצד זה לפני ההתלקחות שאף עיתונאי לא יוכל לכבות. בגלל היעדרן של שאלות קשות ותשובות טובות, לוי לא תרם דבר לכיבוי השריפה שהוא כל כך לא רוצה בה.
