האשמה: "הליצנים הרפואיים מכניסים ילדים לחרדות"
הסתדרות הפסיכולוגים מתנגדת לכניסת ליצנים רפואיים לחדרי ניתוח ודורשת להגביל את פעולתם. הליצנים אינם זוכים להכשרה מסודרת ופיקוח, הם טוענים ב"זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות", ומכניסים את הילדים לחרדה בגלל איפור מוגזם ורעש
כבר יותר מ20- שנה שאיציק הליצן מחזיק בתואר הליצן הרשמי של בית החולים שניידר לרפואת ילדים. לדבריו, הוא הליצן הרפואי הישראלי הראשון. "יש לי יום קבוע בשבוע שבו אני מגיע לבית החולים, לובש את תלבושת הליצן, נועל את הנעליים הגדולות, מתאפר, וככה אני נכנס לחדר הניתוח," הוא אומר. "אני עומד על יד הילדים לפני ובזמן שהם מקבלים את ההרדמה, מצחיק אותם ומוריד להם את מפלס החרדה."
איציק משתדל לפגוש את הילדים כבר במסדרון המוביל לחדר ההמתנה, לפני הכניסה לחדר הניתוח, לעשות להם קסמים ולהצחיק אותם. "אני יוצר איתם היכרות מוקדמת כבר מהפרוזדור, כך שעד למועד הניתוח יש לי מספיק זמן לעשות להם שמח ולנסות להשכיח מהם את החרדה."
קראו עוד על ליצנות רפואית :
- מחקר: ליצנים רפואיים מפחיתים חרדה בילדים חולים
עם השנים הפך איציק הליצן לחלק מהצוות הקבוע שנוכח בחדרי הטיפולים השונים ואף בחדרי הניתוח. "גם בזמן ביצוע פעולה כירורגית פולשנית בהרדמה מקומית, אני עומד ליד הילד או מולו ומצחיק אותו. ב90%- מהמקרים הם שואלים את הרופא: אבל מה עם הניתוח? כשהוא בעצם כבר הסתיים בזמן שהסחתי את דעתם," הוא מתאר.
ומה קורה אם ילד פוחד או לא רוצה ליצן?
"אין דבר כזה," פוסק איציק בהחלטיות, "מעולם לא קרה לי שילדים לא רצו אותי."
להסדיר בחוק את הליצנים
אבל מתברר שיש דבר כזה, ועוד איך. לא כל ילד נענה ברגעי משבר ומתמסר לדמות הליצן שכופה עליו שמחה מיידית. "חמור מכך," אומרת הפסיכולוגית הרפואית ד"ר יוכי בן-נון, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, "לא כל ליצן מקבל את הסירוב של הילד ויודע להבחין בין מצבי המצוקה והחרדה שלו."
במכתב ששיגרה ד"ר בן-נון למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, ונשלח גם לסגן שר הבריאות יעקב ליצמן ולבכירים נוספים במשרד, היא מבקשת להסדיר בחוק גם את פעילות הליצנים הרפואיים.
"במערכת הבריאות אנו עדים בשנים האחרונות לחדירה של אנשים חסרי ידע והכשרה הולמים לתחום הטיפול הנפשי, תחת כותרות שונות של תפקידים ועיסוקים," כותבת ד"ר בן-נון. '"תפקידים' אלה, לרבות של הליצנים הרפואיים, נלמדים במסגרת תוכניות שאינן מפוקחות ואינן מאושרות אקדמית. חלק גדול מן הלומדים חסר השכלה בתחום הטיפול הנפשי או כל טיפול אחר. לאנשים אלה אין גם כללים של אתיקה והם אינם נתונים לפיקוח כלשהו.
"למותר לציין, כי היעדר ידע מתאים בתחום הנפש וההתנהגות, היעדר הגדרה ברורה של העיסוק והיכולות, כמו היעדר גבול בין פעילותם של אנשים אלה לבין פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מוסמכים, טומן בחובו פגיעה ואף סכנה למטופלים מבחינת השירות המוצע להם. וזאת דווקא במצבי אשפוז, בשעות הקשות להם ולמשפחה המלווה. אני פונה אליך, לאור התרחבות התופעה, בדרישה לפעול לעצירת הסחף ולמניעת החדירה של אנשים כגון אלה לתוך מערכת הבריאות."
עוד מבקשת יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים, לצמצם ולהגביל את פעילותם של הליצנים הרפואיים למחלקות האשפוז בלבד.
בלי הסמכה, בלי פיקוח
אז על מה בעצם יוצא הקצף? תגידו: בסך הכל ליצנים רפואיים חביבים, שבאים להצחיק את הילדים החולים, היש תמים מזה? "פעילותם של הליצנים הרפואיים בתוך בית החולים מבורכת, חיונית ורצויה," אומרת בן-נון. "יש בכוחם לשעשע את הילדים החולים ולהשכיח מהם, לזמן קצר, את מכאוביהם וזוהי תרומה ממשית. אבל זה נכון כל זמן שהופעותיהם נערכות סביב מיטת הילד במחלקת האשפוז, או בחדרי האוכל והפעילות ועל הדשא, במופעים פרטיים של אחד על אחד, או בפני קבוצת ילדים מאושפזים.
"לעומת זאת, מצבו של ילד לפני ניתוח או לפני ביצוע פעילות פולשנית מפחידה אחרת בגופו מורכב והוא שרוי במתח ובחרדה. ההתערבות ההרגעתית במקרה כזה צריכה להיות עמוקה ומתאימה יותר ממופע ראוותני ורועש של ליצן. אז יגידו לי: 'אבל הם מצחיקים.' לפעמים זה נכון, אבל הרבה פעמים גם לא. יצא לי לא פעם לראות ילדים שצרחו עד השמיים כשהליצן ניגש אליהם, עד כדי כך שהיה צורך להרגיע אותם באלחוש."
את פעילות הליצנים הרפואיים בחדר הניתוח, שאותה מבקשת ד"ר בן-נון לבטל, היא מציעה להחזיר בלעדית לידיהם האמונות של המומחים הרשמיים לטיפול במצוקה - כלומר, לפסיכולוגים.
"כשאני או עמיתיי, שמאחורינו שנות לימוד וניסיון רבות, נקראים לחדרי טיפול וטרום ניתוח כדי להרגיע ילדים נסערים, אנחנו יודעים כיצד לגשת לילד המבוהל. אנחנו נכנסים על בהונות, מציגים את עצמנו בשם ובשם המקצוע שלנו ואומרים לילד שהתבקשנו לדבר איתו כי שמענו שהוא קצת לחוץ, מודאג ופוחד.
"לכל מילה בהקדמה הזו יש משמעות והיא נבנתה בהדרגתיות ובצורה מחושבת. אנחנו שואלים את הילד אם הוא רוצה לדבר. אם הוא מהסס או אומר שלא, נגיד לו שזה בסדר, ואם יבוא לו לדבר, אנחנו יושבים על הספסל בחדר ההמתנה."
"לעומתנו, הליצן מגיע בבום, וזה לדעתי ההבדל בין מקצועיות לשטחיות. פסיכולוג לומד ארבע שנים לתואר שני ועובר התמחות והתנסות, שבסיומן הוא נבחן. הוא לומד בין היתר לא רק כיצד לחלץ ממצוקה אלא גם מתי לתת לילד אפשרות לבטא אותה, מתי להגביל ואיך להוציא אותו מתגובות של פניקה והיסטריה. את כל זה שום ליצן רפואי לא יודע לעשות. אז שפסיכולוגים ייגשו להרגיע ילדים בחדרי הטיפול השונים, ואחר כך הליצנים ישעשעו אותם, אם הילדים יסכימו, במחלקות - וכך זה נעשה בארה"ב ובחלק ממדינות אירופה."
מי מסתתר מתחת לאיפור?
לפי הערכות (כי הרי נתונים מדויקים אין) בישראל פועלים כ1,000- ליצנים רפואיים. חלקם חברים באחת משתי עמותות מתחרות, אחרים עובדים באופן עצמאי. לא ניתן לדעת כמה פועלים בהתנדבות וכמה מקבלים תשלום. לדברי מנכ"ל אחת העמותות, ההרכב האנושי של העוסקים בליצנות רפואית מגוון וכך גם גילם. בשנים האחרונות נפתחו כמה השתלמויות לא רשמיות ללימוד מקצוע זה, ולאחרונה אף נפתח מסלול דו-חוגי לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה.
"כשאת המקצוע הזה ילמדו באקדמיה והוא יאושר בתעודה, אז יוכלו רשויות הבריאות בישראל להכליל גם אותו תחת המקצועות הפרא-רפואיים, ולחייב את העוסקים בו בביקורת ובפיקוח קפדניים, כנדרש," אומרת ד"ר בן-נון.
הפסיכולוגים, כאמור, מתרעמים גם על העובדה שליצנות רפואית היא תחום פרוץ ואינה מוגדרת כמקצוע. "אין להם הגדרה וחוק שהם כפופים לו ופועלים תחתיו. כיום יכול כל אחד בישראל להיות ליצן רפואי ולגשת לילדים מאושפזים," קובלת ד"ר בן-נון. "כשאני מקבלת סטודנט לפסיכולוגיה, בוגר תואר שני, שבא לעבור התמחות, הוא נדרש על פי החוק להציג לכל הפחות תעודה המעידה על בריאותו הגופנית. איזו תעודה בדיוק נדרשת מליצן? מי בכלל בודק מי מסתתר מאחורי האיפור והתחפושת"? היא מתריסה.
להחזיר לילד את השליטה
שלומי אלגוסי, שאגב גם הוא מגדיר את עצמו כליצן הרפואי הישראלי הראשון, דווקא מזדהה עם הטענות שמעלה הסתדרות הפסיכולוגים. "הדמות המוגזמת והמציפה של הליצן, שאי אפשר להתעלם ממנה, לא בהכרח מתאימה לכל הילדים ופחות מכך לילדים חולים, שהם דקה לפני ניתוח," הוא אומר.
"בכלל, ידוע שילדים עד גיל חמש-שש פוחדים מדמויות לא מזוהות, ובהן ליצנים. לכן כשאני נקרא לחדר טיפולים או לחדר ניתוח, הלבוש שלי מרומז בלבד. הוא כולל כובע, משקפיים ללא מסגרת ונעלים מגושמות. התחפושת הססגונית והמגוחכת, עם האיפור והאף האדום, עלולים לא רק לשעשע אלא גם להכניס ילדים למתח ולחרדה במקום להרגיע אותם."
אלגוסי טוען שהגדרת הליצנות מבולבלת: "מי שמופיע בפארקים, בקניונים ובימי הולדת, עושה קסמים, מפריח יונים, לבוש בהגזמה ומאופר בכבדות - הוא מוקיון. לעומתו הליצן הרפואי נאיבי ומתון יותר במראה ועובד יותר עמוק. תפקידו להחזיר לילד החולה את השליטה."
גם הוא סבור שבמציאות הישראלית התחומים פרוצים: "בשנים האחרונות כל אחד, עם או בלי הכשרה, רשאי לעסוק בליצנות רפואית", טוען אלגוסי. "יש הצפה של ליצנים רפואיים שאיש אינו יודע מאין הם צצו, מה הם היו לפני כן. אף אחד במערכת לא עוצר לרגע ומבקש מהם תעודה, או לפחות שיחה אישית ובדיקה, כלום".
ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, אף מעלה סוגיה אפלה יותר: "תחת מסווה של ליצן רפואי, עלול להסתתר גם עבריין מין או מבוגר אחר שאינו ראוי. לפני שחושפים קטין מאושפז בפני מי שאינו חלק מהצוות הטיפולי של בית החולים, חיוני ולגיטימי לבדוק לא רק את טיב הכשרתו אלא לפני הכל את ניקיון כפיו, את יושרו, מוסריותו ועברו. לכן אני שותף לדרישה של הסתדרות הפסיכולוגים ממנכ"ל משרד הבריאות, כי יש לפקח על תחום הליצנות הרפואית ולהסדירו."
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה":נוכחות ליצנות רפואית צריכה להיות מאושרת על ידי מנהל בית החולים, בהתאם להסכמת החולה ומשפחתו, ותוך כיבוד החולה ושמירה על נאותות באשר לחשיפת הליצן הרפואי לפעילות הרפואית המגוונת".
לפנייה לכתב/ת 
