"ים של פרגים": פרק מספר

הרומן ההיסטורי "ים של פרגים", מדלג משדות הפרג הפורחים דרך גדות הגנגס, אל הים הסוער, ומשם אל הרחובות הסואנים של קנטון ומתאר פנורמה אנושית המשקפת להפליא את ההיסטוריה הקולוניאלית של המזרח. בלבה של הסאגה עומדת ספינת עבדים ישנה, האיבּיס. נפל בגורלה לצאת למסע סוער באוקיינוס ההודי, וייעודה להשתתף במלחמות האופיום של סין במאה ה-19.

"ים של פרגים". הודו הסוערת ומלאת האגדות

הצוות כלל ערב-רב של מלחים ונוסעים סמויים, פועלים קשי יום ואסירים. ראג'ה שפשט את הרגל, עבד אמריקאי משוחרר ממוצא מוּלטי, אלמנה הינדית ויתומה צרפתייה בעלת נשמה חופשית. אט-אט הם מנתקים את קשרי המשפחה הישנים שלהם, וכמו מקביליהם ההיסטוריים לומדים לראות זה בזה ג'אהאי-בּאי, אחים לספינה. וכך נוצרת שושלת מוזרה שתקיף יבשות, גזעים ודורות.

"ים של פרגים" היה מועמד לפרס בוקר וזכה בפרסים רבים. בשנת 2010 זכה בפרס דן דוד בשנת 2010 זכה בפרס דן דוד. אמיטב גוש, סופר עטור פרסים מהידועים בסופרי הודו הכותבים באנגלית,חולק את זמנו בין ביתו שבכלכותא לביתו שבברוקלין, ניו יורק. בשנים האחרונות הוא כותב למגזין "ניו יורקר" ומלמד ספרות. עד היום פרסם שמונה ספרים.

1 

מראה הספינה גבוהת התרנים המשייטת באוקיינוס נגלה לעיניה של דיטי ביום שגרתי למדי, אך בו ברגע ידעה שהחיזיון המופלא הוא אות משמים, כי מעולם לא ראתה כלי שיט שכזה, גם לא בחלומותיה. איך יכלה לראות? היא הלא חיה בצפון בּיהאר, כשש מאות קילומטרים מהחוף. הכפר שלה שכן עמוק כל-כך בפנים הארץ שהים הגדול נראה לה רחוק כמו השְאול: עבורה הוא היה תהום פעורה של אפלה, מקום שבו נהר הגנגס נעלם לתוך הקאלָה-פּאני, "המים השחורים".

זה קרה בסוף החורף, בשנה שבה הפרגים התעצלו משום מה להשיר את עלי הכותרת שלהם: קילומטר אחר קילומטר, מבֶּנארֶס ומזרחה, זרם הגנגס כאילו בין שני קרחונים וגדותיו כוסו במרבד סמיך של פרחים שלהם עלי כותרת לבנים. נדמה ששלגי ההימלאיה ירדו על המישורים לחכות לפסטיבל הוֹלי ולשִפעת צבעי האביב שלו.

הכפר שדיטי התגוררה בו נמצא בפאתי העיירה גאזיפּוּר, כשמונים קילומטרים ממזרח לבֶּנארֶס. כמו כל שכניה, גם דיטי הייתה מודאגת מאוד מהאיחור ביבול הפרגים: באותו יום היא קמה מוקדם, ביצעה את מלאכות הבית כאילו לצאת ידי חובה, הכינה לבעלה הוּקאם סינג דוטי וקאמיז שזה עתה כובסו וארזה לו את הרוטי ואת האצ'אר שיאכל בצהריים. לאחר שעטפה וארזה את ארוחת הצהריים התפנתה לביקור קצר בחדר המקדש: מאוחר יותר, אחרי שתתרחץ ותחליף בגדים, תבצע את טקס הפּוּגָ'ה המלא, עם כל הפרחים והמנחות. לעת עתה, כשהיא לבושה בסארי שישנה בו, היא רק עמדה בפתח חדר המקדש והצמידה את ידיה בקידה זריזה.

עד מהרה הכריזה חריקת הגלגלים על בוא העגלה הרתומה לשוורים, ההסעה של הוּקאם סינג למפעל שעבד בו בגאזיפּוּר, כחמישה קילומטרים מביתם. אף שהמרחק לא היה גדול, הוּקאם סינג התקשה לגמוא אותו ברגל – הוא נפצע ברגלו כשהיה סיפּוֹי , חייל בגדוד בריטי. עם זאת, נכותו הייתה קלה יחסית ולא הצריכה שימוש בקביים, והוּקאם סינג ניגש לעגלה בכוחות עצמו וללא עזרה. דיטי השתרכה כמה צעדים מאחוריו, נושאת בידיה את ארוחת הצהריים ואת המים של בעלה, ומסרה לו את הצרור העטוף בבד כשטיפס לתוך ההסעה שלו.

קָלוּאָה העגלון היה הר אדם. אבל הוא לא זע ממקומו כדי לסייע לנוסע, והקפיד להסתיר ממנו את פניו: הוא נולד לקסטת הבורסקאים והוּקאם סינג, שנולד לבני הראג'פּוּט האצילים, האמין כי מראה פניו של קָלוּאָה ימטיר חוסר מזל על היום הצפוי לו. הסיפּוֹי לשעבר טיפס אל ירכתי העגלה, התיישב בגבו אל העגלון והניח את הצרור שלו בחיקו כדי שלא יבוא במגע עם אף אחד מחפציו של קָלוּאַה. כך יצאו לדרכם העגלון ונוסעו בעגלה שקרקשה וחרקה בדרכה אל גאזיפוּר – ושוחחו ביניהם בחביבות כל הדרך, אך לא העזו להחליף מבטים.

גם דיטי הקפידה להסתיר את פניה בנוכחות העגלון: רק כשחזרה אל פנים הבית כדי להעיר את קאבּוּטרי, בתה בת שש, הרשתה לגוּנגטָה של הסארי שלה להישמט מראשה. קאבּוּטרי שכבה על המזרן בתנוחה עוברית, ודיטי ידעה שהיא שקועה עמוק בחלום שכן בתה חייכה והזעיפה פנים חליפות: היא עמדה להעיר אותה אולם לפתע פתאום נסוגה לאחור. בפניה השלוות של בתה ראתה את פניה שלה – אותן שפתיים מלאות, אותו אף מעוגל, אותו סנטר בולט – אף-על-פי שלילדה היו תווים נקיים ומשורטטים היטב, ושלה היטשטשו והוכתמו.

גם אחרי שבע שנות נישואים, דיטי עצמה עוד הייתה ילדה, ובכל זאת זרקו כמה שערות לבנות בשערה השחור הסמיך. עורה היה יבש וכהה מחשיפה לשמש, ואף נסדק קלות בזוויות פיה וסביב עיניה. אבל למרות חזותה הפשוטה היה לה מאפיין בולט אחד: עיניים אפורות בהירות, סממן יוצא דופן בחלק זה של המדינה. עיניה היו בהירות כל-כך – או שמא נטולות צבע – עד שלעתים נראתה עיוורת ורואת-כול בעת ובעונה אחת. מראה עיניה הפחיד את ילדי האזור וחיזק עוד יותר את דעותיהם הקדומות ואת האמונות הטפלות שלהם: היו שהגדילו לעשות ונהגו לצעוק לעברה ולהתגרות בה – צ'וּדאלִיָה, דַאיניָה – כאילו הייתה מכשפה. אבל דיטי הייתה צריכה רק להישיר אליהם את מבטה, ולמראה עיניה היו נפוצים מיד לכל עבר.

אף שדיטי נהנתה לא אחת מהמבוכה שנוצרה סביבה, למען בתה שמחה מאוד שלפחות את המאפיין הזה היא לא ירשה. היא שבעה נחת מעיניה הכהות של קאבּוּטרי, שהיו שחורות לא פחות משערה המבריק. כעת, כשהביטה בפניה החולמות של בתה, חייכה לעצמה והחליטה לא להעיר אותה: בתוך שלוש או ארבע שנים בתה תינשא ותצא מחייה; יהיה לה די זמן לעבוד קשה כשתעבור להתגורר בביתו של בעלה. בשנים הספורות שעוד נותרו לה בבית הוריה, מוטב שתנוח.

דיטי בקושי הרשתה לעצמה לנגוס נגיסה מהרוטי ומיד יצאה החוצה, אל החצר השטוחה שקרקעיתה עפר כבוש שהפרידה בין קירות הבוץ של הבית לשדות הפרגים שמאחור. לאורה של השמש העולה גילתה לרווחתה הרבה שכמה מהפרחים השירו סוף-סוף את עליהם. אחיו הצעיר של בעלה, צ'נדאן סינג, כבר עמד בשדה הסמוך ובידו נוּחה בעלת שמונה להבים. הוא השתמש בשיניים הזעירות של הסכין כדי לחרוץ חריצים זעירים בכמה מתרמילי הפרג החשופים – אם השרף יזרום ללא הפסקה במשך הלילה, מחר הוא יוציא את משפחתו אל השדה כדי לקטוף את היבול. העיתוי חייב להיות נכון, כי השרף יקר הערך זרם רק לפרק זמן קצר מאורך חייו של הצמח: רק יום או יומיים לכאן או לכאן, וכל התרמילים יאבדו את ערכם כאילו היו עשבים שוטים.

צ'נדאן סינג ראה אותה, והוא לא היה טיפוס המניח לאדם לחלוף על פניו בדממה.

לצעיר פעור הפה היו חמישה זאטוטים משלו, והוא מעולם לא החמיץ הזדמנות להזכיר לדיטי עד כמה מצומצמת משפחתה. מה קרה? צעק אליה וליקק טיפת שרף טרי מקצה הסכין שבידו. את שוב עובדת לבד? כמה זמן תוכלי לעמוד בזה? את זקוקה לבן, לזוג ידיים עובדות. הרי את לא עקרה...

דיטי התרגלה לגיסה ולאופיו ולא התקשתה להתעלם מלעגו: היא הפנתה לו את גבה ופנתה אל השדה שלה, משעינה על מותניה סל נצרים רחב. עלי כותרת שדמו לפיסות נייר ריפדו את הקרקע בין שורות הפרחים, והיא אספה אותם מלוא החופן והפילה אותם לתוך הסל. שבוע או שבועיים קודם לכן ודאי הייתה נזהרת שלא להתחכך בפרחים, אבל היום היא נעה בתנועות מגושמות ואף לא הצטערה כשהסארי המתבדר ברוח העיף אשכולות של עלי כותרת מהפרחים המבשילים. היא מילאה את הסל, סחבה אותו אל מחוץ לשדה ורוקנה אותו ליד הצ'וּלָה הפתוחה ששימשה אותה לבישול. שני עצי מנגו ענקיים הצלו על החלק הזה בחצר ביתה, וזה עתה הנצו מענפיהם הניצנים הראשונים של האביב. דיטי, ששמחה להיות בשמש, התיישבה על עקביה לצד התנור ותחבה לתוכו מלוא הזרוע עצי בערה כדי להבעיר מחדש את שרידי הגחלים מאמש, שלחששו עמוק בתוך האפר.

קאבּוּטרי התעוררה כעת, וכשצצו פניה בפתח הבית אמה כבר לא הייתה במצב רוח מפנק. מאוחר כל-כך? התפרצה עליה. איפה היית? נראה לך שאין עבודה לעשות?

"ים של פרגים", מאת אמיטב גוש. תרגום: אינגה מיכאלי. הוצאת אופוס. 544 עמ'.