אמא במצוקה: רווקות מאוחרת של ההורים
בציבור הדתי דשים כבר שנים בבעיית הרווקות המאוחרת, אבל על עניין אחד איש לא מדבר: מצוקתם של ההורים, ובמיוחד האמהות: "ההרגשה שהזמן עובר ואין לך שליטה, היא קשה מנשוא. זה כמו פלטה של שבת - כל הזמן את על אש קטנה"
לילות שלמים ללא שינה. בריאות הולכת ומתערערת. סוכר, לחץ דם, מיגרנות, ציפייה, תקווה - "הנה, אולי הפעם זה קורה, אולי זה יסתיים בחופה" - ושוב אכזבה. התסמונות הללו הן מנת חלקו של חלק מסוים באוכלוסייה שכמעט ולא מדברים עליו: אמהות לרווקים מבוגרים במגזר הדתי.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- דו"ח המבקר: הממשלה לא עושה די לגייס חרדים
- ללכת בדרכי חז"ל: לבטל הלכות/ יצחק טסלר
- איזה דגל "נשכח" בעיתון הילדים החרדי?
"אנחנו לבד במערכה", מספרת פנינה (שם בדוי), אם לרווקה בת 32 שכבר עשור יוצאת לדייט אחר דייט, ופעם אפילו הייתה קרובה לסגור עניין, אבל "העניין" התבטל ברגע האחרון. "לבת שלי אין כרגע יכולת לראות את הסבל של אבא ואמא שלה, ואני גם לא מצפה ממנה שתראה. מה שהיא עוברת זה די והותר.
"להיות אמא לרווקה זה במובן מסוים ללכת על קרטון של ביצים. אנחנו הכותל המערבי שסופג את החבטות, וצריך הרבה אורך רוח ותעצומות נפש כדי לספוג אותן. לא לענות, לא להחזיר, לא להתמודד. אנחנו שק אִגרוף של אגרסיות. זו הדרך להתפרק. אני יודעת גם מחברות אחרות שעד שהילד מתחתן - הולך בבית בלגן, בעיקר עם האמא. מכות מילוליות. ולפעמים גם אנחנו ההורים צריכים לשחרר, להתפרק, לשתף - אבל לא תמיד יש לנו איפה".
את בודקת את הילדה שלך לפעמים?
"אני מודה שכן. לא כדי לדעת מה קורה ועם מי, כמו לראות שהילדה בתהליכים. לוודא שהיא יוצאת, שהיא לא הרימה ידיים. והכל בגישושים, רק לקבל איזה פלט, איזה שביב של מידע שירגיע אותנו, שיהיה לנו במה להתעסק. כמובן שהיא מספרת רק מה שמתאים לה.
"ביום שישי האחרון שבת עמדה להיכנס, ואני רואה שהילדה לא שקטה. אמרתי לה 'מה קורה? שבת נכנסת ועוד לא התקלחת', והיא עונה לי 'בסדר, תיכף'. ואני רואה שהיא מתקתקת על המחשב. הבנתי שהיא מחכה לטלפון שלא הגיע, וכל השבת ראיתי שזה ישב עליה. והראש שלי עובד, וכבר יש תסריטים: 'מה הוא עשה לה, מה קרה ביניהם'. בסוף הוא צלצל מיד בצאת השבת וראיתי איך הצבע התחלף. ככה זה כל הזמן. 'למה היא לא יצאה כמה שעות מהחדר?' 'למה היא ישנה כל כך הרבה?' 'עם מי היא מתכתבת שם בסמסים?' אינספור ניסיונות לפענח אותה, והכל בלי לחדור יותר מדי לטריטוריה שלה".
היו גם תקופות פחות לחוצות, אבל הן לא היו ממושכות. "היו תקופות ארוכות שהחלטנו לשחרר", האם מספרת. "חודשים על גבי חודשים שגזרנו על עצמנו שקט תעשייתי, מתוך מחשבה שאם לא נדבר זה יקרה מעצמו. אבל כמה אפשר לשחרר? אחרי חצי שנה את אומרת לעצמך, 'מה יהיה? השעון מתקתק'. אני יכולה להתעסק בינתיים עם דברים אחרים, אבל כל זמן שאני חיה ונושמת, אני לא יכולה בתור אמא לשחרר. זה כמו פלטה של שבת - כל הזמן יש אש קטנה. ההרגשה שהזמן עובר ואין לך שליטה על מה שקורה, היא קשה מנשוא".
חלום שהתנפץ
בכל מה שנוגע ליחסי הורים-רווקים, מתברר שמעט מאוד פעמים ההורים פונים לקבל עזרה נפשית. מבחינתם, הבעיה היא של הילד,
ואם הם ייפנו למישהו, הרי שזה קודם כל בשביל לברר מה ניתן לעשות למענו שעוד לא נעשה - כך לפחות טוענת ד"ר חוה אנקור, מאמנת לקראת זוגיות ומומחית להתמודדות במצבי לחץ וחרדה, שמטפלת בלא מעט הורים לרווקים.
"רווקות מאוחרת זה בעצם חלום של ההורים שהתנפץ". היא מסבירה. "במובן מסוים הם חווים אבל מתמשך. כל מה שהשקיעו בילד, כל מה שהם תכננו בשבילו למעשה לא התגשם, וזה תסכול נוראי. אני מכירה הורים שמנתקים את עצמם ממעגלים חברתיים, מסתגרים בתוך הבית. אמא אחת סיפרה לי שהיא החליפה בית כנסת כי היא לא יכלה לשאת יותר את מבטי הרחמים".
למה זה קורה להם?
"הבעיה נעוצה בכך שהם רואים את הילד שלהם דרך פריזמה של רווק. כל האישיות שלו מתגמדת אל מול הסטטוס המשפחתי שלו. הייתה לי מטופלת שאמרה לי 'בכל פעם שהבת שלי מגיעה הביתה לשבת, אני מתאפקת שלא לבכות. אני מעדיפה לפעמים שתישאר רחוקה, בדירה שלה, כדי שלא להיזכר כמה כואב לי שהיא עדיין לא נשואה'. הצעתי לה לנסות להתחיל להתבונן בבת שלה שלא דרך הרווקות. להתחיל להתעניין במה שקורה לה בעבודה, עם החברים, להבין שלבת שלה יש חיים שלמים ומרתקים, והיא מפספסת אותה בגלל שהיא ממוקדת רק ברווקות שלה".
ללחוץ, או לא ללחוץ?
גילה (שם בדוי), אם לשלושה רווקים בגילאי 30, 28 ו-23 מהשומרון, בחרה שלא להעיק על ילדיה יתר על המידה. רק לפני זמן קצר חיתנה את בתה בת ה-35. "אני ממש לא לחוצה", היא אומרת, ובאותה נשימה ממשיכה: "ואולי זו הטעות שלי. בעלי אומר שנכשלנו בחינוך, שלא הכנו את הילדים לחתונה ולא דיברנו איתם על זה מספיק. יש לי חברות שכבר כשהבנות שלהן היו צעירות הן אמרו להן 'תערכי שולחן, תלמדי לבשל, שתדעי מה לעשות כשתהיי נשואה'. אנחנו לא עשינו את זה".
כל ילדיה הרווקים של גילה מתגוררים מחוץ לבית. "אם היית רואה מה הולך פה כשהם באים לשבת", היא אומרת לי. "כל המקרר עמוס. אני מפנקת אותם, הם יוצאים מפה במוצ"ש עם קופסאות פלסטיק, עושים שוק על המקרר שלי".
ואת לא חוששת שחוסר הלחץ שלך גורם להם לא להתאמץ?
"אני מאמינה שלא הכל זה אנחנו. יש מקומות שבהם צריך לתת לקב"ה להיכנס. וממה שראיתי, הילדים מעריכים את זה. לא אגיד
לך שאני לא אומרת לפעמים 'נו, מה יהיה', אבל אני מאוד משתדלת לכבד אותם, ואת התפילות והציפיות לשמור לעצמי. אני יכולה להיות בנהיגה מפה לשם ולהחליט שעכשיו כל המלמולים שלי מוקדשים להצלחתו של זה וזה. הנושא מלווה אותי, אבל אני לא נעשית דכאונית בגללו.
"מתי אני מתערבת? כשהקשר נסחב יותר מדי. במקרה כזה אני שולפת טלפיים ולוחצת שיחתכו כדי שלא ייפגעו. אני שונאת להיות בעמדה הזו, אבל זאת האחריות שלי כאמא. ולא רק כלפי הילד שלי אלא גם כלפי הצד השני. אחר כך נסחבים רגשית עם קשרים כאלה ולא מצליחים להתאושש".
- הכתבה המלאה תתפרסם בשבת הקרובה, במסגרת פרויקט בנושא בגיליון מוצש,
מבית מקור ראשון.
לפנייה לכתב/ת 
