שובל צריך לרדת 44 ק' כדי להיות שוטר. ynet מסייע
שובל ירושלמי חלם תמיד להתגייס למשטרה: הוא צלח את כל המבדקים, אבל נדחה בגלל עודף משקל של 44 קילו. המומחה לתזונת ספורט גיל גרנות ו-ynet מלווים אותו בדוקו-דיאטה כל הדרך ממשקל שיא של 119 קילו אל הניצחון. כתבה ראשונה בסדרה
שמי שובל, ואני שמן. בעשר השנים האחרונות עניתי על ההגדרה "שמן", ועדיין קשה לי איתה. גם אם אני לא מגדיר את עצמי ככזה, אני יודע שכל מי שרואה אותי מרחוק חושב על זה, גם אם הוא לא מבטא זאת בקול רם.
אני בן 29, שוקל 119.6 קילו, וגובהי 1.63 מטר.
הדרך לדיאטה מתחילה כאן:
- דיאטה חדשה: לאכול בלי הגבלה - ולרדת במשקל
- הדיאטה שמשגעת את ארה"ב: 17 יום וגמרנו
- מדריך: בלי דיאטה - הניתוחים שיגרמו לכם לרזות
כל השנים הייתי שמן. אם להיות שמן היה ענף אולימפי, לימור לבנת מזמן הייתה רצה לפודיום כדי להצטלם ולברך אותי על זכייתי במקום הראשון. עד החודש שעבר זה לא כל כך הפריע לי, אבל אז הלכתי ללשכת הגיוס של המשטרה, לאחר תקופה ארוכה שבה התחבטתי עם עצמי אם להגיש בכלל מועמדות.
במשך קרוב לחמש שעות עברתי מבחנים שונים, מילאתי טפסים והרגשתי ממש בטוח וטוב עם עצמי, עד... שעליתי על המשקל. הפחד מהמשקל תמיד ליווה אותי ברקע. גם כשאתה מאמין בעצמך וביכולות שלך, מאמין בחוכמה שלך ומקווה שייקחו אותך בגלל מי שאתה ומה שאתה ולא בגלל ההיקפים שלך.
אני אוהב לדמות את העלייה של אנשים שמנים על המשקל לפתיחת מכתב מהבנק, שמראה לך את מצב האוברדרפט בחשבון. מתעלמים מזה כמה שאפשר ומושכים עד קצה היכולת - עד שזה חוזר ומכה אותך בפרצוף. המשקל הוא הפחד הגדול שמחייב להתמודד עם המציאות.
יצאתי מלשכת הגיוס לאחר שדחו אותי עקב "עודף משקל חריג", והייתי מאושר. הייתי מאושר כי הגעתי להחלטה שתשנה את חיי: אני מתחייב להיכנס למשטר שיגרום לי להיות בריא ורזה יותר ולהיראות כזה. אעשה כל מה שצריך, יום אחרי יום, עם כל הקשיים, וגם אשתף בזה אחרים, כי אני יודע שאני לא היחיד שמתמודד במלחמה הנצחית במשקל.
"ויתרתי מספיק על החיים"
המציאות של אדם שמן אינה קלה בכלל. הוא רואה אחרת את כל אותם הדברים הקטנים שאדם רגיל לא שם לב אליהם. כבר מזמן ויתרתי על מציאת בגדים בחנויות רגילות, למשל. ויתרתי על תחושת הזרות בכניסה למקום שבו אתה לא מרגיש שייך בעליל, על המבט המסכן והמרחם של האנשים שלא נעים להם להגיד לך "חנות האוהלים ברחוב השני".
כבר שנים לא נכנסתי לחנות בגדים "רגילה". לא רק המבטים מציקים לי: הבושה בזמן היציאה מתא ההלבשה אחרי שמדדת את הבגדים הכי גדולים בחנות, שגם הם קטנים עליך, היא התחושה הכי מגעילה שיש. וכשאני נכנס לחנות ל"מידות מיוחדות", שלא גורמות לי להרגיש מיוחד בכלל אלא רק מבויש, אני רואה חולצות ענקיות עם תווית ענקיות מספיק כדי להכיל את כל האיקסים של המידה המטורפת של האוהל המיוחד שלי.
אבל אנשים שמנים יודעים להתעלם מכל זה. להתעלם מהמחשבות שיפריעו מספיק כדי לשנות משהו, לעשות משהו. האנשים השמנים חיים במציאות מדומה, במחשבה שהחיים לא ניתנים לשינוי, באמירת משפטים כמו "זה מה יש וזה לא ישתנה" או "צריך ליהנות מהחיים ואני לא מוכן לוותר על אוכל". עוד לפני ההשלכות הבריאותיות של ההשמנה, אני מדבר על צורת החשיבה של אדם שמן ועל המציאות היפה שהוא בונה לעצמו.
אנחנו יכולים להמציא אלף ואחד תירוצים כדי לא לעשות משהו. אנחנו מומחים בזה, משכנעים את עצמנו שטוב לנו בחיים, שהחיים יפים גם עם סחיבת הקילוגרמים המיותרים כל יום. ממציאים תירוצים מוזרים לעלייה במשקל, ונאחזים בדבר שעושה לנו טוב בחיים - האוכל.
אני רואה סביבי אנשים כאלה בלי סוף. אנשים שההשמנה לקחה להם נתח גדול מאוד מהחיים, והם יושבים בחוסר מעש בלי לקחת את החיים שלהם בחזרה. גם אני נמצא כבר עשר שנים במצב של כניעה מוחלטת להכל: לאוכל, לספורט, לחיות את החיים כמו שהייתי רוצה (בתירוץ שהחיים שלי עכשיו לא רעים בכלל).
החיים באמת לא רעים בכלל, אבל הם יכולים להיות נפלאים! הרי במשטרה רוצים אותי, הם אמרו לי לחזור אחרי שאגיע למשקל היעד שלי - 75 קילו. אני הולך על זה ולא מוותר. ויתרתי מספיק!
היקף הבטן - 130 ס"מ
בחיפוש אחר פתרון רציונלי לטווח ארוך לבעיה ה"כבדה" שלי, נפגשתי עם גיל גרנות, יועץ לתזונת ספורט ומייסד רשת "ישראלבודי". גיל מתמחה בהפיכת אנשים רזים לאבו-נפחא, במובן החיובי של המילה, עם שרירים ועניינים. עכשיו יש לו אתר חדש: לקחת אבו-נפחא במובן הרעב של המילה ולהפוך אותו לרזה ובריא.
בפגישה הראשונה שלנו, בשבוע שעבר, מדד גיל את ההיקפים שלי, והתברר שהמצב לא משהו בכלל: היקף הטבור 130 ס"מ והיקף הזרוע 40.8 ס"מ. היעד שלי, כך התברר, הוא להגיע להיקף טבור של 85-75 ס"מ, ולמשקל יעד של 75 קילו. אתגר לא קטן - אבל אפשרי, וזו המטרה שאליה אני שואף להגיע.
גיל בנה עבורי תפריט שכולל חמש ארוחות ביום בשעות קבועות, וחלק מההתחלה החדשה שלי אני צריך להתחיל לאכול ירקות: מלפפון, עגבניה, גמבה (יש חיה כזאת?) ועוד שלל ירקות שלא ידעתי על קיומם.
כרגע, בשבועיים הראשונים של התהליך, המטרה היא להרגיל את הגוף לאכול בשעות קבועות ולהיכנס למשטר של תזונה נכונה. ניסיתי בעבר כל מיני דיאטות שונות ומשונות שמצאתי באינטרנט, אבל בפגישה הזאת הבנתי דבר חשוב שלא טורחים לספר לנו: כשמתחילים את הדיאטה הכל טוב ויפה, עד שלב העצירה. מנוסי הדיאטות שבינינו ודאי יודעים למה אני מתכוון. כשהמשקל נתקע אנחנו נכנסים לייאוש קל וחושבים שהדיאטה כבר לא עובדת, ומפסיקים.
וברגע שמפסיקים, הכל עולה חזרה עם ריבית. כמו אקורדיון. עכשיו אני מבין שצריך לזהות בזמן את רגעי העצירה של הירידה במשקל ולשנות את התפריט כדי לא להרגיל את הגוף, שיהיה תמיד בפעילות.
המטרה היא לאתגר את הגוף ולהשאיר אותו בעוררות מתמדת, כדי לרדת במשקל. פתאום זה לא נשמע כל כך קשה.
"יגיע שלב שבו ארגיש נורמלי"
אני מתאר לעצמי שהתהליך לא יהיה פשוט. גיל הציג את העניין כבר-השגה וזה כבר הרגיע אותי. כשישבתי שם איתו, עלתה בי התחושה של אדם חריג, אדם עם מעטפת כבדה מאוד של שומן. מולי ישב גבר שתיאר את כל מה שאני צריך לעשות ולאכול, והרגשתי שזהו - עוד יגיע השלב שבו ארגיש אדם נורמלי, אדם שלא מתבייש בהיקפים העצומים, במשקל החריג ובמראה שלו ללא חולצה.
כשהיינו לבד בחדר התבקשתי להוריד את החולצה כדי למדוד היקפים. ידעתי שאני בידיים טובות ושהוא רוצה את הטוב בשבילי, אבל עדיין היה לי קשה להוריד אותה. ככה זה אצל אדם שמן, גם כשהוא לבד וברגעים אינטימיים הוא עדיין מתבייש להסיר את החולצה. הלוואי שבפעם הבאה שאצטרך למדוד היקפים ארגיש אחרת, ובמידה אחרת.
אני מזמין אתכם להתחבר לעולם שלי, לראות אותו דרך העיניים עם התיאבון הבריא שלי - שהוא בערך הדבר היחיד שבריא אצלי עכשיו. המצב מהבחינה הזו אינו מזהיר: בבדיקות דם שעשיתי כחלק מהמיונים למשטרה התברר שרמות הכולסטרול והשומנים אצלי גבוהות מאוד.
אני מקווה שתוכלו לתת לי השראה וכוח גם כשקשה, אבל כבר למדתי המשקל שלי לא יעצור אותי מלהשיג שום דבר. זה רק עוד מכשול בדרך, מכשול שיש לי כוח לשנות אותו ולשלוט בו.
אז חברים, אני יוצא למשימה שאי אפשר לדעת מה יקרה במהלכה. אני רק יודע שזה שווה את זה, ושאני אשיג את המטרה.
לפנייה לכתב/ת 
