בחזרה לחיים בכל מחיר

הכול קרה בשניות: חציתי כביש, רוכב אופנוע פגע בי, התעוררתי אדם אחר. אוגוסט 2000. הייתי נערה צעירה בת 17 וחצי, גיל הטיפש עשרה, נערה חייכנית, רואה את החיים דרך משקפיים ורודים וכמו הקלישאה הידועה – ברגע אחד, לפני 12 שנה השתנו חיי מהקצה אל הקצה.

נפצעתי אנושות. פגיעת ראש קשה מאוד. אחרי שעברתי ניתוח באונה הימנית של המוח נותרתי מחוסרת הכרה. לפי צילומי ה-CT מוח נראה היה למומחים שהסיכויים שאשרוד פגיעה מוחית קשה כל כך אפסיים, זה נראה בלתי אפשרי לאבד חלק ניכר מהאיבר הכי חשוב בגוף, ולחזור לחיים שוב. הציפיות היו נמוכות וכל מה שיכלו לעשות הוריי זה להתפלל. תקוותם של הרופאים הייתה רק שאתעורר ואפקח עיניים. איש לא דיבר אז על כך שאחזור ללכת ולתפקד כאדם עצמאי.

לאחר חודש ימים חזרתי להכרה חלקית, במשך מספר חודשים התעוררתי אט אט. איש לא חשב שאחזור לנשום לבד, הייתי מונשמת במשך חודשים ארוכים. מאחר ונפגעתי באונה הימנית של המוח, צד גופי השמאלי היה משותק לחלוטין. (האונות במוח פועלות בהצלבה, האונה הימנית אחראית לחלק הימיני של הגוף ולהפך). עין ימין שלי הייתה פגועה קשה, כתוצאה ישירה מהפגיעה הפיזית בראש סבלתי מפזילה קשה בעין ימין.

המחיר היה קשה מנשוא

במשך ארבע שנים ארוכות שכללו אשפוזים, ניתוחים ופיזיותרפיה ממושכת, אמרתי לעצמי

שאסור לי להישבר. שאני חייבת להשתקם ולחזור לחיים. בכל מחיר. רציתי לחזור להיות אותה ריטה שהייתי פעם. המחיר היה קשה מנשוא, הרגשתי כאבים עזים שאותם השכיחו ממני בעזרת תרופות חזקות, הרבה מאוד סמים פסיכוטיים כדי למנוע ממני לאבד את הדעת מרוב כאב.

למדתי הכל מחדש, לדבר, לאכול מזון מוצק ואחרי תקופה ארוכה, כמעט שנה, בכיסא גלגלים למדתי גם לעמוד. עברתי ניתוחים רבים – הוציאו את הצינור מקנה הנשימה שלי ושבתי לנשום לבד. עברתי ניתוח בעיניים כדי לחזור ולראות טוב ללא פזילה. כיום יש לי קוצר ראיה, אך אין זה שונה מהרבה אנשים אחרים. בגלל השיתוק שלא הרפה ממני היה מאוד קשה אפילו לדמיין שאוכל לחזור וללכת. התאמנתי כל יום בלעמוד כשעה, אין לי מילים לתאר כמה כאב זה גרם לי. וכך כל יום מחדש. כאב עז בכל יום מחדש למשך שנה מהחיים.

השיתוק לא הרפה ממני, למרות כל המאמצים. רק לאחר תקופה ממושכת שבה התנועה ליד השמאלית, לאט מאוד התחלתי לקבל תחושה ברגלי השמאלית והתחלתי להניע גם את הירך והשוק. מאחר והתנועה בכף הרגל לא חזרה וכולם (בעיקר אני) רצו שאתחיל ללכת, נבנה לי בשיקום מכשיר, הנקרא סד הליכה בעגה המקצועית, ובעזרתו התחלתי ללכת. היה לי קשה מאוד לשמור על שיווי המשקל,   בגללל שהגוף לא היה רגיל למצב מאונך. נעזרתי באחד מהוריי כדיי ללכת למשך תקופה מאוד ארוכה.

אלו היו שנים אינטנסיביות מאוד, השקעתי את כל מה שהיה לי בשיקום. לאחר השיקום הממושך חזרתי אט אט למסלול של חיים נורמטיביים, עד כמה שניתן היה במצבי. התחלתי להשלים את מבחני הבגרות שהחסרתי מכיוון שלימודי התיכון שלי נקטעו. השלמתי במשך כשלוש שנים את בחינות הבגרות ואף נבחנתי בבחינה הפסיכומטרית. כיום אני עדיין סובלת משיתוק בכף רגל שמאל וכדי ללכת אני נעזרת במכשיר המוצמד לרגלי, למרות הקשיים הפיזיים אני מתפקדת לא רע.

לא היה לי מושג שיש בי את הכוח

לפני חודש חגגתי יום הולדת 29. כשהייתי צעירה לא היה לי מושג שיש בי את הכוח, כוח להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. היום אני יודעת שהיה שווה להילחם. גיליתי עד כמה אני יכולה להיות נחושה, לא לוותר לעצמי, להילחם בעקשנות ובכל מחיר כדי להתקדם ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת.

"ניתנת לי האפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר". ריטה וינצקי

מצוידת במחשבה הזו, נרשמתי לאוניברסיטה וכיום אני סטודנטית מן המניין לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב, מתגוררת עם בן זוגי, מאור, אותו הכרתי לפני כשנה ואנחנו עומדים להינשא בקרוב. בין היתר אני רוכבת על אופניים במרכז "בכל אופן רוכבים" בפארק רעננה אותו מפעילה עיריית רעננה בשיתוף "קרן רועי לא אחסר". זה פשוט כיף גדול.

אני נמצאת במרכז מיום הקמתו לפני שש שנים. פעם בשבוע אני מגיעה בקביעות, יחד עם קבוצת רוכבים נוספים, ונהנית מרכיבה על אופניים מיוחדות המותאמות בדיוק לצרכים שלי. יחד איתי רוכבים עוד כמאה איש. ילדים, בני נוער ומבוגרים. כל אחד והסיפור האישי שלו. כל אחד והתמודדות שמלווה אותו. החוויה ברכיבה היא כייפית ועצומה - אנחנו רוכבים כקבוצה בתוך הפארק, בין משפחות וילדים המבלים במקום והתחושה מאוד מרגשת, ההזדמנות שניתנת לנו להיות חלק מהקהילה, חלק מכולם.

הרכיבה הספורטיבית היא רק חלק מהשינוי שהצליח המרכז להכניס לחיי. צריך להבין, נקודת ההתחלה לאדם בעל מוגבלות היא כל כך שונה ורצופה קשיים ולא תמיד הציבור הרחב מודע לכך. פתאום, ניתנת לי האפשרות להיות חלק ממשהו גדול יותר, להשתלב חברתית, לצמוח ולפרוח ויותר מזה: להשתתף בפעילויות מאתגרות כמו הקפת הכנרת שיצאתי אליה שהיתה מעצימה, טיול רכיבה בנחל אלכסנדר והשתתפות במרוץ רעננה.

פינה חמה בליבי שמורה לאדם מיוחד בשם נצר, אדם הרואה בהתנדבותו סוג של

שליחות חברתית. אחת לשבוע הוא משאיר את עיסוקיו מאחור, מגיע ממושב עמינדב שליד ירושלים כדי לסייע לנו. זוהי התמסרות שלא מובנת מאליה וראויה להערכה עצומה. לאורך השנים הפכנו ידידים קרובים והוא מאוד יקר לליבי. את נצר הכרתי באוניברסיטת תל אביב לפני שלוש שנים והוא חבר של משפחתי.

הייתי רוצה שאנשים לא יסתכלו עליי ולא ישפטו אותי על סמך המראה החיצוני בלבד. אנשים שרואים אותי לראשונה, לא יודעים מה עברתי בחיים, כמה נלחמתי כדי להגיע לאן שאני נמצאת היום. אני יודעת שעברתי כברת דרך ארוכה מאוד, כל חיי הם מסע וכולי תקווה שהעתיד צופן לי רק טוב.

• הפנינג "בכל אופן רוכבים" לציון שש שנות פעילות המרכז ברעננה, יתקיים ביום ג', 8.5.12 רחבת הגלגיליות בפארק רעננה בין השעות 20:00-16:30. באירוע הפתוח לכל, תתקיים תחרות עוגות מעוצבות בנושא אופניים לצד הפעלות לילדים, מופעי מוסיקה ועוד.