השפה התחתונה: כך הפכה העברית למקצוע נחבט

הישראלית היא השפה הפופולרית בבתי הספר בישראל. היא דומה לעברית, אך לרוב היא תמציתית ובוטה, אין בה מילים נרדפות, היא נעדרת משלים, הפתגמים נעלמו ממנה כליל ומילות הקישור בה הן פשוטות ורב-שימושיות: "סבבה" ו"אחלה" המיתולוגיות, הצמד החביב "וואלה?" השואל ו"וואלה!" הנחרץ, ולצדן כמובן "יעני" ו"כאילו" התיאוריים וחברם המדגיש "כאילו כזה". בישראלית אין סימני ניקוד - כי הנוער מתקשה לקרוא אותם. סימני הפיסוק הושלכו לפח האשפה, והבעת עמדה אישית נעשית לא פעם בעזרת הביטויים האוניברסליים "חחח", :( ו-:).

דרושה תפנית בעלילה. גם לימודי הספרות גוססים

דב אורבך, מנהל תיכון "שבח מופת" מרשת עמל בתל-אביב, אומר כי הזלזול בשפה מביא לכך שלעתים גם המורים עושים טעות קשה ו"יורדים" לרמת השיח של התלמידים כדי "להתחבר אליהם", ובמקום לשפר את רמת העברית של החניכים - מתפשרים על זו שלהם עצמם. "ברור לגמרי שלא ניתן לנסח מאמר ראוי בעזרת מילים של SMS, אבל הבעיה היא שגם במשכן הכנסת המכובד מזלזלים בשפה ומאמצים מוטיבים מהטריבונה של בלומפילד", הוא אומר.

הוראת הלשון כוללת את מקצועות החיבור והדקדוק, והיא נחשבת למקצוע חובה הנלמד במערכת החינוך מכיתה א' ועד לבחינת הבגרות, הנערכת לרוב בכיתה י'. עם זאת, בעוד מרבית השפות הזרות (אנגלית, סינית, צרפתית, ערבית, אמהרית ועוד) שאיתן באים התלמידים במגע בבתי הספר נלמדות בהיקף של 5 יחידות

לימוד (עד כיתה י"ב), הרי שהעברית נלמדת בהיקף של 2 יחידות בלבד, כך שמספר שעות הלימוד השבועיות המוקדשות לה נמוך פי 2.5. בעוד בחינת הבגרות בשפות הזרות כוללת גם בחינה בעל-פה, בלשון הבחינה היא בכתב בלבד, ולכן מרבית המורים מזניחים את השפה המדוברת ושמים דגש על הכתיבה בלבד.

מחקר חדש שנערך לאחרונה בקרב כ-200 תלמידי תיכון מעלה כי 85% מתוכם סבורים שהיוקרה וה"חיוניות" של מקצוע הלימוד נקבעות על פי ההיקף של מספר יחידות הלימוד המוקדשות לו בבגרות. בנוסף העידו 55% מהתלמידים כי לטעמם האנגלית חשובה בהרבה מהעברית שכן "היא חיונית ומועילה יותר לחיים". עורכת המחקר, ד"ר נטלי אקון, מרצה ללשון במכללת "אפרתה" וחוקרת באקדמיה ללשון העברית, סבורה כי "משרד החינוך יצר מצב שבו השפה הלאומית היא בעמדת נחיתות לעומת השפות הזרות האחרות".

"בצרפת למשל נקבע בחוק כי היקף לימודי הצרפתית יהיה תמיד גבוה מזה של לימודי השפות הזרות האחרות, והתוצאה היא שהצרפתים רהוטים ומדייקים בשפה", מסבירה ד"ר אקון. "לעומת זאת, ברגע שהגבילו את התלמידים בישראל לשתי יחידות לימוד בלבד, העבירו להם בעצם מסר סמוי שמדובר במקצוע שולי וזניח שלא כדאי להשקיע בו, ולכן התוצאות הן בהתאם".

ד"ר נורית מירב, המנהלת האקדמית של מכללת "לוינסקי" באילת ומתמחה בתחום החינוך הלשוני, מוסיפה כי "מערכת החינוך חייבת לשים דגש גדול יותר על הדיבור בעל פה כבר בכיתות הנמוכות ולצאת מהתפישה של שינון והכתבה לטובת דיאלוג עם הטקסט וביקורתיות". לדבריה, אסור שהעיסוק בלשון יהיה טכני וייעשה רק כי "חייבים" ללמוד לבגרות, ובמקום זאת הילדים צריכים "לחיות" את השפה משום שבלעדיה לא ניתן למקסם את הכישורים ולהגיע להגשמה עצמית. 

"תרבות האינסטנט מעודדת את התלמידים לתמציתיות ולתבניות שטחיות, ועל כן תפקידה של מערכת החינוך הוא ללמד את התלמידים לדבר ולהתבטא בפני קהלים שונים כדי להעשיר את הכישורים הלשוניים ולהעמיק את יכולת הביטוי", אומרת ד"ר מירב.

מדגישים בג"ד כפ"ת, אבל לא יודעים לדבר

הלשון הדלה של תלמידי ישראל באה לידי ביטוי גם במבחנים הבינלאומיים ("פיזה 2010"), שבהם דורגה ישראל במקום ה-36 בעולם מבין 64 מדינות בכל הקשור לקריאה - נתון לא כל-כך מחמיא. הציון הישראלי (474) נמוך ב-19 נקודות מהציון הממוצע של מדינות ה-OECD, והוא רחוק מזה של מדינות מערביות כמו ניו-

זילנד (521), קנדה (524) ופינלנד (536). בעקבות זאת השיק השנה משרד החינוך את "התוכנית הלאומית לחיזוק האוריינות", שבמסגרתה נדרשים התלמידים להתמודד מדי שבוע עם מטלות עתירות מלל, הכוללות גם מצגות, תרשימים, תמונות וגרפים.

ג', אותו מורה ממרכז הארץ, מוסיף כי אחת הבעיות העיקריות היא שמערכת החינוך מתמקדת בטכניקה ולא במהות. "התלמידים בישראל מסיימים את התיכון כשהם יודעים להדגיש את אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה ולזהות בכל מאמר מהו שם התואר ומהי פסוקית הלוואי, אבל הבעיה היא שהם לא מבינים את המשפטים שהם קוראים וכשמבקשים מהם להסביר במילים שלהם את הרעיון המרכזי בטקסט הם מאבדים את הביטחון, מתחילים למלמל ומתקשים להתבטא", אומר ג'. "במקום ללמד כל היום מה זה שווא נח או מהו שורוק, כדאי להתחיל ללמד את הילדים כבר מגיל קטן לפתוח את הפה ולדבר בקול רם ובאופן ראוי מול קהל בכיתה".

מיה צלאח-גפני, רכזת הלשון ברשת "אנקורי", פוגשת את התלמידים גם בגיל התיכון וגם כשהם מבקשים להשלים בגרויות אחרי הצבא. "אין ספק שהצעירים סובלים מעילגות ומאי-דיוקים קשים בשפה", אומרת צלאח-גפני. "מגיעים אליי חבר'ה אחרי הצבא שלא רק שלא מכירים מילים פשוטות כמו 'לאשש' או 'להפריך', הם גם לא יודעים להבדיל בין עיקר לטפל, והבעיה הכי מטרידה היא שהם כותבים כמו שהם מדברים - עם 'יעני', 'כאילו כזה' ומילות סלנג ורחוב אחרות".

לדברי צלאח-גפני, התחביר הוא עניין טכני ושיטתי שניתן ללמד לבגרות די בקלות גם בפרק זמן קצר, אך נושא ההבעה הוא מורכב מאוד ובשנה אחת לא ניתן לרכוש מיומנויות דיבור. "בחינת הבגרות בלשון עמוסה מאוד, ותלמידים רבים חוששים שהחיבור יגזול מהם חלק ניכר מזמן הבחינה ולכן חלקם בוחרים לוותר מראש על הקטע של ההבעה ולהתמקד בנושא הדקדוק והתחביר".

ד"ר גילה שילה, רכזת פורום לשון במכון מופ"ת וראש לימודי היסוד במכללת בית ברל, סבורה שמערכת החינוך אינה יכולה לטפל בכל תחלואי החברה ושההורים אינם פטורים מאשמה. לדבריה, לפני שמפנים אצבע מאשימה לעבר המורה על כך שהילד אינו קורא ספרים בבית הספר, ההורים צריכים לשאול את עצמם אם בכלל קיימת תרבות של קריאת ספרים בבית.

"כפי שלא ניתן לשלוט בשפה האנגלית רק מלימודי השפה בבית הספר, כך לא ניתן לצפות שהתלמידים ישלטו בשפה העברית אם לא יעודדו אותם בבית לקרוא ספרים ולדבר בשפה תקינה", אומרת ד"ר שילה. "בשנים האחרונות המגמה היא לשים את הילד במרכז וחלילה לא להכביד עליו ולדרוש ממנו לשנן טקסטים בעל פה, אבל האמת היא שאולי הגיע הזמן קצת להחזיר את הגלגל לאחור. לא יקרה שום אסון אם התלמידים יתאמצו וישננו טקסטים קאנוניים כמו שירת רחל ושירי ביאליק".

דב אורבך, מנהל "שבח מופת" בתל-אביב, מוסיף: "כמנהל וכהורה לילדים אני יכול לומר בכאב גדול שחלק ניכר מהחוליים של מערכת החינוך קשור לעובדה

שההורים אינם שותפים לחינוך הילדים. במקום להיות 'חברים' שלהם, הם חייבים להיות סמכותיים ולהקפיד איתם על קריאת ספרים ועל שפה נקייה. הציבוריות הישראלית חייבת ליצור אטמוספירה חברתית שבה מי שמתבטא באופן ראוי זוכה להערכה ולא נתפס כטרחן ומתנשא".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "במהלך השנתיים האחרונות מוביל המשרד תוכנית יעדים מקיפה, אשר כוללת יעד בולט ורחב - קידום השפה העברית והנחלתה לתלמידים. במסגרת יעד זה הקצה המשרד אלפי שעות לימוד לטובת שיעורי שפה לבתי ספר יסודיים וחטיבות הביניים וכן לטובת השתלמויות והדרכות מורים. במטרה להקנות למידה מיטבית, מקצה המשרד אלפי שעות לטובת פיצול תלמידי כיתות א' ו-ב' בשעת שפה. הלמידה מתבצעת בקבוצה קטנה יותר. בהתייחס להיקף יחידות הלימוד, יצוין, כי המשרד מודע לנושא וכי במסגרת גיבוש התקציב הקרוב הסוגיה תיבחן".