שרה גרואן: "קופים עוד יהיו כוכבי ריאליטי"

זה עוד לא היה לנו, אבל אולי זה בדרך: חבורה של קופים דמויי אדם סגורים בבית אחד מול מצלמות טלוויזיה - מעין "האח הגדול" לקופים. האפשרות הזאת נמצאת במרכז הרומן החדש של שרה גרואן, "בית הקופים". גרואן, שהתפרסמה בעולם בזכות ספרה "מים לפילים" (הספר גם עובד לסרט הוליוודי באותו שם), הלכה עם הריאליטי צעד אחד קדימה.

• טום רקמן בראיון על ספרו הראשון שעוסק בעיתונאים
• אוריאל קון ושירה חפר מספרים על הוצאת "זיקית"
• שירי לב-ארי בשיחה עם בני ציפר
  

עטיפת "בית הקופים". הם יודעים לתקשר גם בשפת הסימנים

"זה לא מחוץ לטווח האפשרויות היום, שקופים יגמרו בתור דמויות בתוכנית ריאליטי בטלוויזיה", אומרת גרואן בראיון בדואר האלקטרוני. "אם כי אני מקווה מאוד שזה לא יקרה. תוכניות ריאליטי בעיני הן סוג של אימון אנושי הרסני, אנשים מתנהגים רע ומתוגמלים על כך בהפיכתם ל'סלבריטיז', תהיה המשמעות של המושג הזה אשר תהיה".

"בית הקופים", שרואה אור עתה בעברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן בתרגום אורטל אריכה, מספר על איזבל דאנקן, מדענית צעירה ויפה שעובדת במרכז לחקר שפת הקופים, ומטפלת בחבורה של קופי בונובו שיודעים לתקשר בשפת הסימנים - וגם על העיתונאי ג'ון תיפגן, שנשלח לשם כדי לעשות כתבה על הנושא. מיד אחרי ביקורו הראשון של ג'ון במעבדה, ופגישתו עם קופי הבונובו, מתרחשת שורת אירועים מוזרים: המעבדה מופצצת, דאנקן נפצעת, הקופים נעלמים, ואז הם מופיעים מחדש ככוכבי טלוויזיה בתוכנית שנקראת "בית הקופים".

איזבל נחושה בדעתה לשוב ולהתאחד עם קופי המחקר שלה, שבהם היא רואה משפחה. ביחד עם ג'ון הם מנסים להבין מי אחראי לפיצוץ ולכל השתלשלות האירועים המשונה: סיפור הרפתקאות מודרני שכולל האקרים, מלכי פורנו, עורכי צהובונים ומה לא.

"בית הקופים" מעלה למעשה שאלות אתיות ומדעיות שהעידן המודרני מזמן לנו. בספר בדתה גרואן מכון מחקר בקנזס שעוסק בחקר שפת הקופים, ומבוסס על מכון מחקר אמיתי לשפת הקופים באיווה. הזכויות על הספר, אגב, נקנו בחמישה מיליון דולר על בסיס תקציר בן 12 עמודים שהוגש למו"ל שפיגל וגראו.

קוף אחרי בן אדם

"מים לפילים" מתרחש בארצות הברית של שנות ה-30, בתקופת השפל הכלכלי. סטודנט לווטרינריה נאלץ לעזוב את לימודיו ומצטרף לקרקס, בתור רופא חיות. הוא מתאהב באשתו של מנהל הקרקס. כך נוצרת לה שלישייה: ג'ייקוב, שהיום הוא כבר זקן בן 90 פלוס, מרלנה אהובתו, כוכבת מופע הסוסים בקרקס, והפילה רוזי. הסרט, כאמור, עובד לקולנוע בכיכובם של ריס ויטרספון ורוברט פטינסון.

עכשיו הגיע תורם של הקופים אצל גרואן. קופי הבונובו ובני האדם, כך מתברר, חולקים 98.7% מהדנ"א שלהם. לא רק שהבונובו מסוגלים לפתח מערכות יחסים עמוקות, בינם לבין עצמם ובינם לבין בני אדם, אלא שהם גם מבינים את שפת הסימנים האמריקנית. וזה דבר מופלא.

גרואן קשורה קשר נפשי עמוק לבעלי חיים. "תמיד אהבתי חיות, ולא חשבתי שאני שונה מבני אדם אחרים עד שאנשים התחילו לשאול אותי על כך", היא אומרת. "תמיד היתה לי קירבה וחיבה לבעלי חיים, והיקפתי את עצמי בהם. אני גם מחבבת בני אדם, כמובן, אבל איכשהו יוצא שהאנשים שאני הכי קרובה אליהם, מרגישים כמוני כלפי בעלי חיים".

איזבל בספר חווה קירבה גדולה יותר לקופים מאשר לבני אדם; היא רואה בהם את משפחתה האמיתית.

"ההיסטוריה המשפחתית של איזבל עגומה, היא באה ממשפחה לא מתפקדת. אין לה שום קשר אמיתי עם מישהו מבני משפחתה, והיא משתמשת בכל מילגות הלימודים שקיבלה כדי להתרחק מהסביבה הרעילה של המשפחה. אין לה ניסיון אמיתי במערכות יחסים עם בני אדם, ובהתחלה היא מתחברת עם אנשים שמשחזרים את הדפוסים שאיפיינו את חייה המוקדמים. עם קופי הבונובו היא לא צריכה להישמר כל הזמן, כי היא יודעת שלא יהיו מניפולציות רגשיות. לקראת סוף הרומן היא מתחילה להירפא, ולפתח קשרים אמיתיים גם עם בני אדם".

חיות פוטוגניות

ובינתיים, עד שזה יקרה, הקופים מככבים בתוכנית הריאליטי, והצופים נהנים לצפות בהם אוכלים, מדברים ומזדווגים, וגם מאותתים למטפלת שלהם, איזבל דאנקן, שתבוא לשחרר אותם. עד כמה, לדעתה של גרואן, דבר כזה ייתכן בתעשיית הטלוויזיה של ימינו?

"לצערי ייתכן", היא אומרת. "בספר מפיק הטלוויזיה מניח שהקופים יתנהגו רע זה כלפי זה, מה שיעלה את הרייטינג של התוכנית. אבל כשזה לא קורה, הוא מנסה במגוון של דרכים לגרום להם להתנהג רע, ללא הועיל. הקופים בבית הם אנושיים ותרבותיים לגמרי, ודווקא הקופים שמחוץ לבית - הצופים, המפיקים, בני אדם בכלל –- הם היצורים הלא תרבותיים".

עם הצלחת ספרה "מים לפילים" הפכה גרואן לסופרת מפורסמת שמו"לים מחזרים לפתחה. כיצד השפיעה ההצלחה על חייה ועל הכתיבה שלה?

"במשך הרבה זמן התכחשתי לכך שזה שינה את חיי", היא אומרת. "השינויים היו כל כך עמוקים שאני לא חושבת שהייתי מוכנה לקבל אותם. בסך הכל זה היה דבר מבורך, כי היום אני יכולה להמשיך לכתוב ספרים למחייתי, ולהיווכח שהכתיבה שלי נוגעת בכל כך הרבה אנשים. אבל אני לא חושבת שהייתי מוכנה נפשית אז להפוך לפרסונה ציבורית. נדמה כאילו יום אחד הייתי סופרת יגעה שכותבת בתוך ערפל, ויום למחרת כבר זיהו אותי

כשישבתי על כורסת רופא השיניים, בעוד הפה שלי פתוח לרווחה... זה עדיין קצת מבהיל אותי כשזה קורה".

מה חשבת על הסרט שנעשה לפי "מים לפילים"?

"אהבתי את הסרט, ואהבתי את זה שפוקס וחברת ההפקה הניחו לי להיות מעורבת בתהליך. התסריטאי, ריצ'רד גרייבנס, כל הזמן חשב איך לקחת ספר שמצריך בערך 20 שעות כדי לקרוא אותו, ולהפוך אותו לסרט שאורכו שעתיים לכל היותר, והרעיונות שלו היו ממש מבריקים, הם בעצם איחדו כמה סצנות ודמויות. יש כמובן הרבה דברים בספר שלא מצאו את דרכם לסרט, אבל כשצפיתי בסרט לא הרגשתי בחסרונם. רוח הספר נשמרה בו לחלוטין".

מה הפרויקט הבא שלך?

"אני כותבת ספר חדש, ואני בשלב שבו הדמויות אומרות לי כל הזמן לאן הן רוצות ללכת, ומי הן רוצות להיות. יותר מזה לא אוכל לגלות כרגע".