פסקול (וגם ספרים) על הסכין
בספרה "קליפסו רמלה", כתבה ציפי שחרור עלילה המתארת את חיי הדיסקו של שנות ה-70. כעת היא יוצאת למסע בין ספרים שפסקול מוזיקלי קבוע מלווה אותם, כמו סמן של זמן ואופנה
המוזיקה היא צילום רנטגן של התודעה הפנימית והמגית, המכשפת לא מעט סופרים ומשוררים. המוזיקה מהלכת ביצירותיהם כנושא או פסקול וכצילום פנורמי וסמן של זמן. לעתים היצירה המוזיקלית ההרכב, הכלי והאמן הם הפסקול לספר המלווה את העלילה והדמויות, כמו בספרי "קליפסו רמלה".
לספרות יש כוח ספיגה. היא משתקפת ומשקיפה, היא רפלקטיבית במובן המטפורי והמדעי של המילה, היא נייר הלקמוס שמשתנה וסופג את צליל העבר וההווה, גוונים, תנועות ותמונות. אני אוהבת ספרים שלוקחים מכל העולמות. כיון שאין לה לא כן ציור, לא פלטה ולא מצלמה, היא ממציאה עצמה כל פעם מחדש. עליה להיות וירטואוזית ולוליינית במידת האפשר ועם המוזיקה, היא לדעתי מפליאה לעשות זאת. בשפה אחת היא מבצעת פירואטים, שמניות ובנג'י, בגיוס כלים, זמרים, מלחינים ותזמורות-פסקול לכל דבר.
בשירה הדבר ניכר באופן בולט, כי הריתם והצליל כבר חבויים בה, הם הד.נ.א שלה. אלה הכרומוזומים מהם היא עשויה. על כן מי שקונה ספר שירה, קונה במחיר אחד לפחות גם כלי נגינה אחד.
כפי שלא ניתן להפריד בין הריקוד לרקדן, אי אפשר להפריד בין כתיבה ספרותית על סוגותיה לבין המוזיקה הפנימית או החיצונית של התודעה הפנימית. המוזיקה היא הניחוח, האירועים והאופנה. היא החומר הכימי המפרק את הדיבור לצלילים והגיות. היא המקום עצמו שלא ניתן להפריד אותו מן הזמן. מכאן שלא יכולתי לכתוב על רמלה של שנות ה-60 וה-70 בספרי, מבלי לכתוב על "קליפסו", הדיסקוטק המיתולגי אליו נהרו כל זמרי התקופה (צביקה פיק, שלמה ארצי, גבי שושן, האריות, עוזי והסגנונות, הצ'רצ'ילים, מרגלית צנעני, שימי תבורי וניסים סרוסי) שלימים עיצבו את המוזיקה בארץ. אליהם הייתי מוסיפה את "הכריש" ו"הדולפין "- דיסקוטקים מיתולוגים שהיוו חלק מהרקמה החברתית.
"ביום שהמוזיקה מתה", מאת אופיר טושה גופלה
"ביום שהמוזיקה מתה" הוא כינוי שניתן לתאריך בו התרסק מטוס ובתוכו שלושה זמרי רוקנ'רול פופולרים בארה"ב. ביטוי שטבע מאוחר יותר דון מקלין בשיר "אמריקן פאי", ואופיר טושה גופלה לקח אותו לספרו המתאר חרדה המתרחשת בעיר קטנה.
גיבורת הספר דורה, צריכה לפתוח את תיקה האישי בו מצוין יום מותה. כפי שמצוין בכל התיקים של תושבי העיר אינוביל. נער ונערה המגיעים לפרקם מורשים להסתכל בתיקים ולגלות את היום המיועד. זהו סיפור המעטפת של גופלה. המוזיקה מצויה ברקמות העמוקות של סיפור בדיוני, כשדורה, פאנטית של מוזיקה, מבקרת באופן סדיר בחנות תקליטים ומצמידה לכל אדם פסקול.
אופיר בורא סיפור דמיוני התופס באופן ייחודי את המוזיקה של החיים דרך הגיבורה שלו ששומעת מוזיקה מסוימת וחושבת על מוזיקה וחולמת על מוזיקה. זהו למעשה ספר של חובבים מושבעים של מוזיקה, בעיקר מורבידית מסעירה ואפלה, נראה כי טושה גפלה - לפחות ממה שקראתי, יצק את העדפותיו המוזיקליות עמוק לתוך הספר, ולכן המוזיקה היא הנושא ומי שמניעה את העלילה קדימה.
"שחור", מאת רינו צרור
"הצליל היה סודו של זוהר ארגוב, הצליל היה השליח. הוא שיצר את הקשר המידי עם מיליוני השומעים, הוא שהסתלסל סביבם,שעטף ולכד אותם. הצליל המסוים המזרחי, המרוסק ואיתו כל שבכנפי הזיכרון ההוא, הגעגוע החלום, הכיסופים קורעי הלב ובעיקר, בייחוד תחושתה של הקבוצה של השתייכות נהדרת קורנת, מלהיבה, מידבקת ומפיצה אנרגיה בכל סביבותיה, הלא היא התחושה החסרה של השחור, ההשתייכות".
"שחור" הוא תעודת הזהות של זוהר ארגוב, "המלך" , אותה כתב העיתונאי רינו צרור, המספר על הזמר מיום לידתו ועד יום מותו הטרגי. אם חשבנו שאין מה לחדש בכל הקשור לזוהר ארגוב - התבדינו. רינו צרור, עיתונאי מוכשר ובעל טביעת אצבע חדה ומושחזת, בכתיבה ישירה,יחפה ונקייה מפניות וגינונים, מעלה באוב את דמותו של ה"מלך". בטרגדיית חיים ידועה מראש צרור מתעד את ילדותו של "הזמיר" ,ילד הפלא ששר בבית הכנסת עם אביו ועם חבריו בשכונה. הוא גובה עדויות מאנשים רבים, ביניהם אמנים ששרו איתו כשימי תבורי, אביהו מדינה, אהובה עוזרי ועוד.
זוהר ארגוב אכן היה מלך. הוא דורג מעלה בתוך הזמר העברי, הוא היה במיינסטרים של כל הזמר. הוא פרץ את החומות. ב"שחור" מקפל רינו צרור אירועים מוארים ואפלים בחייו של הזמר האהוב, בדרך המוזיקלית שעשה, בהתמכרות הקשה לסמים ועד למותו הטרגי בבית המעצר.
"מדובר בגיבור גיטרה", מאת רוני סומק
כמעט בכל ספר מספריו של המשורר רוני סומק נפגוש את המוזיקה, את הכלי, את האמן או ההרכב. בכמה מהשירים בספרו "גן עדן לאורז", סומק הוא סוג של אנתרופולוג פיוטי של המוזיקה. אני אוהבת את זה. גם משום שאני סוג של אנתרופולוגית מוחמצת - ואנתרופולוגיה על כל שימושיה כובשת אותי. בספר "מאין נחלתי את שירי", כותב רוני סומק:
"מלחמת התרבות הראשונה שבה לקחתי חלק היתה בין מחנה אלביס פרסלי למחנה קליף ריצ'ארד. אנשי קליף היו , בדרך כלל , הילדים הטובים מתנועות נוער. אנו, אנשי אלביס, היינו המטאפורה שאפשר היה להרכיב על המושב האחורי של אופנוע. מספיק היה לשמוע שיר שלו בשביל להלביש את המילים בחליפות עור שחורות ובמגפיים שנועדו רק לדוושת הגז".
בשיר "מדובר בגיבור גיטרה", יש הכול: גיטרה, תווים, חיות רעות, שוק, מכונות חקלאיות, צוואר גיטרה רועמת, ונערה בשם לילה - גיבורת השיר של אריק קלפטון. "הכיפוף המדויק של חוט השדרה מואר באור הג'ונגלים/ ואצבעות כחיות רעות מנשבות ממיתר למיתר ברוח/ שפעם הזיזה גוף של דינוזאור/ אז מה אם מישהו לא ישן בלילות בגלל בחורה לונדונית/ ששמה הפרטי הוא לילה".
"חיים על נייר זכוכית", מאת יורם קניוק
"חיים על נייר זכוכית" מתאר את זיכרונותיו של הסופר יורם קניוק מעשר שנות נדודים מרתקות בארה"ב ואירופה. במסעותיו הזרוקים, הוא מפגיש אותנו עם מוזיקאים ששתה איתם, בילה איתם וחיזר איתם אחר נשים. ביניהם צ'רלי פארקר, בילי הולידיי, השחקנים ג'יימס דין ומרלון ברנדו. קניוק מגיש בספר פיסת חיים הגונה מבעד לג'אז ולביט, ונוגע בתרבות שעיצבה את העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. אבל הוא כותב זאת כדרכו, בתשוקה מתפרצת פראית ומשולחת רסן, מותאמת כמו כפפה לזמן ובעיקר למוזיקה העשנה האפלה והחושנית, הפריזאית והניו-יורקית של שנות ה-50 וה-60. שנים מהפכניות, רוויות מוזיקה, אמנות ויצרים צעירים וסוערים.
למעשה קניוק הוא הסופר הישראלי הכי קרוב והכי שייך לדור הביט, ולא רק על דרך
הנוסטלגיה והליווי המוזיקלי לסיפור. הג'אז בספרו של קניוק הוא לא פסקול ולא נושא, אלא כפי שנוטים לומר, "הוא פשוט היה שם כשזה קרה", כשענקי הג'אז היו חבריו.
"ימי הפופ", מאת עמיחי שלו
ובקפיצה חדה אל האייטיז. ארבע נובלות מאכלסות את ספרו של עמיחי שלו, "ימי הפופ". בכתיבה שוטפת ורהוטה הוא מספר ברומן, שהוא מעין רומן חניכה, אך במובנו הטוב של המושג, את התבגרותו בצל מות אימו. את הזמן, האופנה והתקופה מסמנים לקורא ברוס ספרינגטין, פול יאנג, ניל יאנג, פאד ג'אדג'ד, גרייס ג'ונס, דיוויד בואי, ג'ון לנון ואחרים. הפופ של שנות ה-80 שמגדיר את המוזיקה בספרו של שלו, לא נועד כדי לקדם את העלילה. הוא אינו נושא בספר, אלא סוג של נוסטלגיה של דור שהתבגר לצליליו
המוזיקה והפרסונות המכילות את הסיפור הם גיבורי ילדות משמעותיים לחיו. וקריאה בספר של שלו לפעמים משולה לריצה מטורפת בתוך תקליטיה ססגונית ורועשת. מעין MTV טיפוגרפי כרוך ומהודק, יצוק בתוך סיפור אוטוביוגרפי במיטבו - כשאת הקאברים נותנים לו הפינק פלויד, מייקל ג'קסון, ג'ורג מייקל וחבריהם.
ציפי שחרור, סופרת ומשוררת ועורכת כתב העת "מאזנים". ספרה "קליפסו רמלה" ראה אור לאחרונה בהוצאת פרדס.
לפנייה לכתב/ת 
