למה אין סיכוי שממשלות ישלימו ארבע שנים?

אני טוען שכאשר יש משטר קואליציוני המורכב מיותר משלוש מפלגות שכל אחת מהן אוחזת במפתחות הקואליציה, הסיכוי שממשלה תגיע למלוא תקופתה שואף לאפס. ובפועל זה אכן לא קרה. אין בטור זה שמץ של פוליטיקה. אלא פשוט הגיון והבנת תהליכים.

• לטורים נוספים של יהודה מודעי
  

נניח כי במדינה דמיונית יש כמה וכמה מפלגות. המפלגה השלטת היא אוהבי העוף שמחזיקה ב-40 מנדטים. וישנן עוד שתי מפלגות בכירות בעלות 11 מנדטים כל אחת, חובבי הגזר, וממתיקי הסוכרזית. באופוזיציה יש ערב רב של מפלגות החלב, הדגים, והביצים. כל המפלגות די מתעבות זו את זו. ומה שמאחד ביניהן הוא התאווה לשלטון וחלוקת כיבודים על פי המצע שלהן וגם טיפה של חינוך העם למזון על פי רוחם.

בסוף משא ומתן קואליציוני מתיש הצליח מר קורקבנו, שליט אוהבי העוף, להכפיף את שתי מפלגות בקואליציה שעימו להסכם בין ארבע שנים. במסגרת ההסכם, מפלגת העוף מחזיקה במירב התיקים וגם משאירה תיקים מכובדים לשתי שותפותיה. אולם יש לזכור כי גורלו של מר קורקבנו הנכבד כרוך ברצונן של כל אחת משותפותיו, מפלגות הגזר והסוכרזית, באם יפרשו, יפילו מיידית את ממשלתו.

מה חושב מר קורקבנו? הוא ינסה בכל מאודו להגיע לקדנציה של ארבע שנים. זהו האינטרס העליון מבחינתו: ראשית, כיף גדול מאוד לשלוט, ואל תאמינו אם יגידו לכם אחרת, ושנית, בואו נניח שהוא באמת מאמין שעוף זה הפתרון והמזור לכל בעיה.

מפלגת חובבי הגזר מה היא חושבת? כאן מתחיל להיות יותר מעניין. בסך הכול היא מעוניינת להישאר בשלטון כמה שיותר, כי אנשיה הצליחו לקבל מספר תיקים ולשכנע שצריך לשים גזר מעל כל גפילטע ובכל סלט, אולם מפלגת הסוכרזית כפתה כי את הגפילטע ימתיקו עם סוכרזית ולא עם סוכר, אז מבחינת אנשיה התוצאה האידיאלית ביותר היא להיות בשלטון ארבע שנים ולפרוש יום אחד לפני. כך הם ממקסמים את תועלתם. גם שלטו וגם פרשו יום אחד לפני הזמן והראו כי יש להם חוט שדרה ציבורי והם לא מסכימים לכל גחמה של מפלגות איזוטריות. כך הם ממצבים עצמם כמפלגה ערכית לקראת הבחירות הבאות.

מפלגת ממתיקי הסוכרזית נמצאת בדילמה. הם מאוד נהנים בשלטון. הסגפנות וחדרי הכושר פרחו בתקופה זו הודות למדיניות מסים מעודדת בזכותם. אולם הם ויתרו למפלגת העוף על שימוש בשמן בעת הקפצה בווק וכהנה וכהנה, גם הם רוצים להיות אמינים ולהיות בעמדה טובה יותר לקראת הבחירות הבאות, וגם הם מריחים את ריח המשבר שמפלגת הגזר זוממת. לכן מבחינתם העמדה האידאלית הינה הקדמת הבחירות ביומיים, וכך הם אלו אשר ייצאו כמפלגה הנאמנה לעקרונותיה ביותר לקראת הבחירות הבאות.

שומעת מפלגת הגזר על תכניותיה של הסוכרזית ומרימה את הרף עוד יותר. אנשי המפלגה יוזמים משבר יותר חריף, והקדמה בשבוע כי להם הגזר הגדול ביותר.

וכך המפלגות רבות ביניהן מי תהיה יותר ערכית, ומי תהיה זו שתפיל את הממשלה על רקע אידיאולוגי. לכאורה אם נמשיך בקו מגמה זה אנו יכולים להגיע לקו האפס ולהתפרק כבר אחרי חודש אחד של שלטון, אולם כאן יש שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון, והוא כעס הציבור על מפלגה אשר תפרק ממשלה מוקדם מדי ותגרום להוצאה ציבורית מיותרת על בחירות. איכשהו יוצא, שהזמן שבו צוברים מספיק פז"מ של שלטון אך גם מצליחים להחצין ערכים לציבור - הוא בערך שלוש שנים וחצי.

בואו נבחן את התאוריה הזו בפועל.

מקור הנתונים: אתר הכנסת 

הערות לטבלה: 1. הכנסת התשיעית הייתה של המהפך הגדול של 1977. השנאה בין גושית הייתה כל כך גדולה שהכנסת הצליחה לגמור קדנציה. היום לעומת זאת כבר אין גושים מובהקים... 2. בכנסת האחת עשרה הייתה חריגה מהכלל המוסבר לעיל, היות והיות והעבודה והליכוד שלטו ברוטציה ולשתיהן היו כ-40 מנדטים כל אחת. המחיר הציבורי שהעבודה הייתה משלמת על אי מילוי ההסכם כנראה והיה גבוה מהרווח האידאולוגי שלהם.

בעצם אפשר לראות כי בשבע הכנסות האחרונות, החל מ-1988, מספר השנים הממוצע הוא 3.5 שנים לקדנציה. כיוון שבלשון המעטה אין הבדלים אידאולוגיים בלתי ניתנים לגישור בין רבות מהמפלגות, וכמעט כולן מוכנות לשבת עם כמעט כל יתר המפלגות, הרי שהתאוריה ההגיונית שהצגתי תמשיך לעבוד, וגם הכנסת הקרובה וזו שאחריה ימשיכו להתנהג באותה צורה.

אז איך פותרים את הבעיה? בפשטות - מגדירים כי תקופת הכנסת תהיה חמש שנים ואז שברי הקואליציה יתחילו להתגבש לאחר ארבע שנים ולא לאחר שלוש שנים. בפועל, הפוליטיקאים לא אשמים במצב, הם מתנהגים בצורה הגיונית לנוכח אי הוודאות העומד לפיתחם.

הרי שירותים ממשלתיים אינם רלבנטיים בנושא מחיר: מי שצריך להוציא תעודת זהות או לחתום אבטלה, יכול לחתום ביום אחר, ואין כאן משמעות אמיתית לתאריך מסוים. בשירות הפרטי העלות של יום שבתון ידוע מראש אינה גבוהה. המפעלים ובתי העסק הרי נערכים לכך מראש, וכפי שלא מדווחים על רווח כלכלי כשליל הסדר חל בערב שבת, כך גם לא מדווחים על הפסדים כשיום העצמאות חל ביום חמישי.

אבל יש עלות בכל זאת: מימון המפלגות לקראת הבחירות כ-200 מיליון ותקציב ועדת הבחירות וארגון יום הבחירות עצמו הוא גם כ-200 מיליון שקל, כלומר סך הכל מדובר ב-400 מיליון שקל. לגישתי, הבזבוז הוא שמינית מאותו הסכום, כלומר 50 מיליון שקל.

ולמה? הרי 400 המיליונים הינם עלות ידועה שקיימת ומתוכננת כמחיר הדמוקרטיה כל ארבע שנים. היינו אמורים ל"בזבז" ממילא את 400 המיליון בעוד חצי שנה, ולא עתה. חצי שנה ש"דילגנו" עליה, מתוך ארבע שנים, היא שמינית של כמימון מיותר.

יהודה מודעי הוא שותף בחברת "אימפקט" לחשבות, ניהול כספים וייעוץ כלכלי - Yehudam7@gmail.com