תקועים בין הזרים לבין הקיצונים

ראשית, ארצה לפתוח ולומר שהזעדזעתי לשמוע על המעשה הברוטלי של יידוי בקבוקי תבערה לפני שבוע אל בתי זרים תושבי שכונת שפירא. כתושב ותיק של השכונה, שנולד, גדל והתחנך בה, הצטערתי לשמוע על גילויי אלימות כאלה במקום אליו אני גאה להשתייך. עם זאת, כמי שמתגורר בשכונה מספר לא מבוטל של שנים, אני יכול לשרטט תמונה מורכבת יותר.

שכונת שפירא מאז ומתמיד שימשה כ"פח הזבל" של תל-אביב, אולי של מדינת ישראל בכלל. כשמצפון היא נתחמת על-ידי התחנה המרכזית הישנה, ומדרום ביפו, נוח היה לשמר את שכונת שפירא כמקום שבו יוחזקו עובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים, משת"פים פלסטינים, צד"לניקים לשעבר וכו'. השכונה נתפשה מאז ומתמיד כשכונת מצוקה המאכלסת אנשים קשי יום. לכן, קל לשמר את הסטטוס קוו ולהותירה כזו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

סרבני קשר: הקורבנות הקטנים של הגירושין / איימי בכור-בוני

חזון הרצל נקבר בהתנחלויות / שמוליק צ'יצ'ק

גן הילדים שהוצת(צילום: מוטי קמחי)

למרות הרקע הקשה, אימצו תושבי השכונה לחיקם גם את מי שלא גדל שם. יעידו על כך בתי הספר בשכונה, המלאים בילדי עובדים זרים. המהגרים ממוסדות דוגמת גני ילדים, מועדניות וצהרונים המעניקים אוכל חם לילדיהם וכו'. מעולם לא ראיתי אפלייה כלשהי לרעתם. להיפך, צוותי ההוראה מנסים להטמיע בהם את השפה העברית, ללמדם על החגים, המנהגים והתרבות היהודית והציונית. התלמידים הישראלים מתייידדים עמם ולא מגלים ניכור כלפיהם. לא אחת עמדו צוות המחנכים והתלמידים הישראלים לצד תלמידים שהיו בסכנת גירוש. בנוסף, שבט צופים בשכונה עבר גלגול מדהים שבסופו הפך להיות מורכב כולו מילדי עובדים זרים.

ואולם, המהגרים מסודן ומאריתריאה הציבו בפני תושבי השכונה מצב עניינים אחר לחלוטין. לצערי, אצטרך לדבר בהכללות גסות, אך אין מנוס מכך. רובם הגדול מחוסר בית ועבודה. הם יושבים חסרי מעש בצמתים, על איי תנועה וחלקות דשא בגנים ציבוריים. השכונה כולה והפריפריה שמסביבה "מקושטות" באנשים שיושבים כקבצנים ברחוב, שלא עושים דבר למען עצמם, ואיש לא עושה למענם. עם הכיעור הוויזואלי של השכונה עוד אפשר להסתדר, אבל חוסר המעש של המהגרים מוביל אותם לאלכוהוליזם, מעשי אלימות, אונס, שוד וכו'. לא פעם ניסו לשדוד מכרים ובני משפחה שלי בלילה ואף לאור היום. לא נשמע לי סביר שאדם במדינת ישראל יחשוש להסתובב בשעות היום במקום מגוריו.

חוסר מעש מוביל למעשי אלימות. זרים בשכונת שפירא (צילום: ירון ברנר)

בסיר הלחץ של שכונת שפירא. התושבים הם פיונים במשחק (צילום: ירון ברנר)

תושבי השכונה מעולם לא נהגו אלימות באנשים בזרים, למרות הרעות החולות שהביאו עמם. לגנות את התושבים תחת כותרות בומבסטיות של "אלימות" ו"גזענות" מבלי לחוות את מה שעובר עליהם זה מעשה צדקני, מתחסד ולא אחראי. רבים מהאנשים שגינו את יידוי בקבוקי התבערה אינם מתביישים לשאול אותי בשיחות סגורות "אתה לא מפחד להסתובב שם בלילה עם כל הסודנים?". העובדה ששכונת שפירא היא שטח הפקר ידועה לכל, אך אף אחד לא נוקט אצבע כדי לשנות את פני המצב. כשם שקורה בכל שטח הפקר, הבעיות אינן זוכות לאכיפה משמעותית, אם בכלל. וכך, לצערי, באופן כמעט בלתי נמנע, כשהשלטונות מושכים ידם מלדאוג לאזרחים, האזרחים לוקחים את החוק לידיהם.

נראה כי עצם שהותם של המהגרים בארץ "משחק" לטובת כולם. שר הפנים, אלי ישי, יכול להמשיך ולהפיץ שנאה על רקע אתני ופחד מתמורות דמוגרפיות מרחיקות לכת ולגרוף עוד קולות בקלפי. מנגד, פעילים מעמותות לשוויון זכויות "רוכבים על הגל" וטוענים כי אלו מעשים על רקע גזעני מבלי לבדוק את הדברים.

שכונת שפירא היא סמל לאזלת היד הזו ולרצון לשימור הסטטוס-קוו. עד שלא יימצא פיתרון פרגמטי, פעילי זכויות האדם ימשיכו לומר שיש בשכונה גזענות ושנאה על רקע אתני. מאידך, קיצונים ימניים ימשיכו לומר שהמהגרים מהווים בעייה ויציתו שנאה עוורת. ותושבי השכונה, הם ייאלצו להמשיך לעמוד בתווך ולשמש כפיונים במגרש המשחקים של בעלי הדעות הקיצוניות.

רפאל עמרם, יליד שכונת שפירא, סטודנט שנה ג' לפסיכולוגיה ופילוסופיה ופעיל בתחום החינוך בדרום תל-אביב.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il