יפן, בלי אינטרנט

אם היה משהו אחד שהייתי בטוחה בו לפני הטיסה ליפן זה שתהיה לי גישה בלתי מוגבלת לאינטרנט. סביר להניח שגם אתם לא הייתם מצפים לפחות מכך מהמדינה שילדה חברות אלקטרוניקה שפעם שלטו בעולם. אבל ארץ השמש העולה החליטה למנוע ממני את התענוג שב-WiFi, ובכך הפכה את הסמארטפון שלי למחשבון גדול.

הייתי צריכה להבין שמשהו מסריח כאן, כלומר שם, כבר עם הנחיתה. שדה התעופה היה מיותם מרשתות אלחוטיות, וכדי להודיע לאימא שלי שלא נספיתי בתאונה אווירית נאלצתי להשתמש בשירות הסמסים הארכאי. מסתבר שווייפיי ביפן הוא משאב נדיר, ולא תמצאו אותו גם במסעדות, בתי קפה, בחלק מהמלונות ולמעשה בכל מקום שבו אתם מצפים לפגוש נקודה חמה.

נורמלי לחלוטין(צילום: ויטה קיירס)

גם ברוב המלונות ובתי ההארחה בהם שהינו לא נמצאה נקודה חמה לרפואה. כדי להשתמש באינטרנט, בן זוגי ואני היינו צריכים לחבר את המחשב לכבל רשת ואז לגלוש בתורות. בבית הארחה שבקיוטו, חיבור אינטרנטי היה זמין רק בלובי. מאחר שלא התחשק לי לדדות ביוקאטה (קימונו מכותנה) שלי בכל פעם שרציתי לראות מה התחדש בארץ, הייתי צריכה למצב את עצמי בתנוחה אנטנה ליד הדלת ולקוות שיבוא גל.

שלב ראשון: אני לא יכולה לטייל עכשיו, קורים דברים בפייסבוק

"לא נורא", ניחמתי את עצמי. "מקסימום אאסוף חומרים במהלך היום ואעלה פוסט בלילה". אך ההליכות הארוכות והעליות אל המקדשים עשו את שלהם, ובסופו של יום הדבר היחיד שרציתי לעשות זה לשתף את הכרית שלי בחלומות.

אחרי כמה ימים כבר הפסקתי ללקט הגיגים במחברת. באופן טבעי ומבלי ששמתי לב הצלחתי לעשות הפרדה בין החוויה לתיעוד. ממש כמו בדיאטות שפתאום מזמנות את עצמן עליך, לא שמתי לב שאיני מתאווה יותר לפחמימות. רציתי ללכת, לעלות על הר, לאכול משהו בלתי מזוהה, הכל, רק לא לנסות ולרצות את העוקבים וחברי הפייסבוק שלי. במשך תקופה בת חודש העליתי שמונה פוסטים, כמות שבמצב רגיל היתה מספיקה ליומיים-שלושה. בשלב מסוים אפילו נבהלתי מכך שפתאום אין לי דעה (או ביקורת) על כל מה שאני רואה, אבל משהו בי הזכיר לי שחלק מהחוויות דורשות עיכול, וחלקן לא זקוקות לפרשנות שלי.

אך הרצון לספק תכנים לקהל וירטואלי הוא רק חצי הסיפור. במהלך הטיול הצלחתי לטפל גם בחרדה המטופשת שאם לא אהיה כמה שבועות באינטרנט, אפספס משהו חשוב ואודח מהחברה הווירטואלית.

שלב שני: מי האנשים האלו ולמה הם חברים שלי?

בתום שבועיים ביפן התרגלתי למציאות החדשה שלי: הנימוס המוגזם, העירום בבתי המרחץ, תוכניות הטלוויזיה המוזרות: הכל הפך לחלק מהשגרה המדומיינת שלי. אמנם יכולתי לראות את השוני ולתאר את ההבדל במילים, אבל כבר לא הרגשתי את הזרות חזק כל כך על העור.

כולם קדים עכשיו(צילום: ויטה קיירס)

הניתוק מהרשת אפשר להפנים את המרחק, והמרחק גרם לרגשות של החברים הווירטואלים שלי, כפי שהם עצמם ביטאו אותם בפייסבוק ובטוויטר, להיראות פתאום קצת עלובים. פסח הגיע לסופו וכולם העלו סטטוסים בהם הם מחפשים חבר מרוקאי. הספינג' הפך לראפר הקול שהלבנים משלמים כדי לראות. ביום השואה השמאלנים המגזימים השוו בין אז לעכשיו, וביום העצמאות טפחו בנחת על הכרס מהמנגל.

טוויטר, שביומיום אני מכנה את חבריה "כיתת המחוננים של הרשת", נראתה אפילו עוד יותר עלובה מפייסבוק, כי שם תבניות ההתבטאות הרבה יותר דומיננטיות. אחרי שקראתי כמה ציוצים בסגנון "גברים שלא מתקשרים יום אחרי. זדיינו" או "לבשתי את החוטיני הפוך", הבטחתי לעצמי שכשאחזור לארץ אשתדל לרסן גם את המגניבות שלי.

במקדש הזהב בטוח אין ויפי(צילום: ויטה קיירס)

להסתכל על הפעילות ברשתות חברתיות מרחוק, וגם אז רק לכמה רגעים במהלך היום, הרגיש פתאום כמו להסתכל על כדור הארץ מהחלל. הכל נראה כל כך זניח וחסר משמעות, ואפילו האינדיבידואליזם הצטייר פתאום כציות קונפורמיסטי בנאלי. לא ראיתי אנשים אלא רק תבניות, וגולשים הנאמנים לחוקים שציוותה עליהם תורת הלייקים. חשבתי שאין שום סיכוי בעולם שאני נשמעת כמוהם, וידעתי שאני טועה.

כשנכנסים למסעדה ביפן (ואנא הפרידו בין יפן לבין טוקיו, זה לא אותו דבר בכלל), מקבלים קודם כל מגבת חמה לניגוב הפנים והידיים ותה ירוק. לאחר מכן מגיעות המנות הקטנות שכוללות מרק, אורז, דגים, ירקות ועוד כמה דברים שלא הצלחנו לזהות, אבל גם הם טובים לדם. מהר מאוד הגוף מתרגל להתקיים בלי סוכר, קמח, מוצרי חלב או מאכלים שומניים במיוחד, וזה מרגיש מצוין. אחרי שראיתי איך התזונה הבריאה משפיעה עלי, הבטחתי בקול שכשנחזור לארץ נמשיך בשגרה החדשה שלנו. לא עברו 24 שעות מאז הנחיתה בבן גוריון והבטן שלי היתה כבר מלאה בלחמניות וגלידה.

כך בדיוק אני צופה את החזרה שלי לרשת. עוד מעט גם אני אחפש משהו להלין עליו רק כדי שאוכל לצייץ בגנותו, אחזור לחפש בעצמי פגמים כדי שאוכל לצחוק על עצמי בזירה הווירטואלית, אחזור לשתף רגשות אישיים מדי ולבזבז את הזמן שלי על גלילת הפיד. השגרה תדחוף אותי חזק לזירה המנוונת של הרשתות החברתייות. בקרוב שוב ארבוץ מול הטלוויזיה והמחשב, אגרד בין אצבעות הרגליים ואנסח סטטוסים על הריח שנדבק לי ליד. יפי הנפש צודקים: יש הבדל בין חיים וירטואליים לחיים אמיתיים, אבל זה לא פשוט לנהל חיים אמיתיים כשהטכנולוגיה עושה כל שביכולתה לנשל אותך מהם.