משאירה את העבר באיטליה, ישראל היא העתיד

אביב 85'. הטלוויזיה והקולנוע מדובבים לאיטלקית (גם היום, אגב), ב"שושלת" אלקסיס עושה את המוות לקריסטל עם רייש מתגלגלת ורמבו מפוצץ את כולם עם אותו הקול שיש לאל פצ'ינו ורוברט דה נירו. איטליה של שנות השמונים חיה את חייה בעצלתיים ללא צרות מיוחדות, עם מעט מהגרים. היה די כסף ועבודה לכולם ומה שבאמת הדאיג היה מי ייקח את הגביע או לחילופין מה יהיה אורך החצאית בעונה הקרובה.

חיים בלי צרות. איטליה באייטיז (צילום: ענת לוי)

עוד בסדרת הטורים "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

גיליתי את אמריקה, ואני חוזר לתמיד / גל בלנק

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

אנחנו הילדים של קיץ, שנת 83'  / דניאל כהן

חוזר מאוסטרליה לתת לכם עוד צ'אנס / רן פרמון

מבחינתי זה היה הלם תרבותי. רק שנתיים חלפו מאז השחרור מצה"ל. בקורס הקצינות חוויתי שני אירועים מכוננים. שלחו אותנו לעזור בפינוי ימית ולאחר כחודש פרצה מלחמת לבנון הראשונה. המולדת היחידה נותרה ישראל, ועד היום אני מעורה יותר בענייניה הפנימיים של ישראל מאשר באלו של איטליה. את כל מרצי הפניתי לפעילות למען ישראל. כשבתי הגדולה נולדה, היא דיברה רק עברית. בגיל שלוש, כשהלכה לגן הילדים, החלה לדבר איטלקית ושם גם סיגלה לעצמה את הרייש האיטלקית. כשנולדו שאר הילדים היה לי קשה יותר לדבר איתם בעברית, כי ביניהם הם כבר דיברו איטלקית, אך התמדתי. בבית הם ראו קלטות ישראליות והקראתי להם סיפורים מספרי הילדים בעברית. הילדים כולם התחנכו בבית הספר היהודי המצוין מילאנו. אנו מתגוררים ממש לידו והילדים ביקרו בו מהפעוטון ועד כיתה י"ג (התיכון האיטלקי נמשך חמש שנים).

בבית הספר היהודי במילאנו (צילום: ענת לוי)

חונכו לאהבת ישראל. הילדים בבית הספר היהודי (צילום: ענת לוי)

זהו, החלטתי שבסוף שנת הלימודים, אנחנו חוזרים ארצה. כנראה שזה בלתי נמנע. אי אפשר לחנך לאהבת ישראל ולעשות זאת כל החיים בשלט רחוק. ההחלטה לחזור לוותה בהרבה התלבטויות. לבעלי קשה, אך מובן לו שלטובת עתיד ילדינו זו ההחלטה הנכונה גם אם היא לא הקלה ביותר. הוא מעולם לא התגורר בארץ. להגר בשנות החמישים לחיינו ולהתחיל הכול מחדש זה לא דבר של מה בכך. הרבה אנשים הרימו גבה לגבי ההחלטה שלנו. לנו זה ברור. ישראל היא העתיד. אירופה היא העבר. מילאנו את הטפסים של הסוכנות היהודית וצריך למצוא דירה להשכרה. יש לנו בן שעולה בשנה הבאה לי"א. אנחנו קשובים יותר מכל לרצונותיו ולצרכיו. החלטנו לחפש מקום מגורים ברעננה. רעננה מלאה במשפחות עולים, יש בית ספר תיכון עם כיתות עולים, מספר משפחות שאנחנו מכירים ולהם ילדים שהם חברים שלו מתגוררות בסביבה ויש סניף של בני עקיבא הגדול בארץ. לאחר שיסיים את לימודיו התיכוניים נחליט היכן נשתקע.

המצב פה השתנה 

לא אכחיש, החיים במילאנו נוחים ונעימים. אני אוהבת לגור פה. יש מין שלווה שמדביקה את כולם. הרחובות נקיים. הכול מעוצב ומטופח מאוד. יש לנו ידיד בישראל שבזמן האינתיפאדה השנייה סיפר לי שהוא צופה רק בערוץ האיטלקי משום שהתוכנית הכי מדכאת שמשודרת בה היא גלגל המזל. זו אולי תמצית ההוויה האיטלקית. יש בהם, באיטלקים, מין שמחת חיים ונהנתנות כובשת. כיום המצב די שונה. אנחנו חשים בשנאת הזרים, בייחוד לנוכח המצב הכלכלי המידרדר. כיום, כשליש מהצעירים מובטלים. אם לפני עשרים שנים, כל צעיר שסיים את לימודיו ידע פחות או יותר לאן מועדות פניו, הרי שבשנים האחרונות המצב השתנה. במיוחד בקהילה היהודית שצעיריה לא מוצאים את מקומם אך יש להם הרבה מה להציע. כולם משכילים, דוברי שפות שונות והיה זה בלתי נמנע שרובם הלכו לרעות בשדות זרים. לא כולם הגיעו לישראל. יש כאלה שהלכו "על בטוח" ונסעו לארה"ב או בריטניה.

הילדים משכו אותנו חזרה ארצה. ליד מגדל פיזה (צילום: ענת לוי)

לחזור ארצה, זה אומר מבחינתי לתת לילדים שלי הזדמנות אחרת. נכונה יותר וטובה יותר. אולי באיטליה הרחובות יפים יותר והכול יותר מעוצב ומהוקצע. אז מה? בישראל לא אצטרך להסתיר את יהדותי או ישראליותי. ילדיי יוכלו לבחור אם להיות יותר שומרי מצוות - יותר או פחות. הם יילכו לאוניברסיטה ואני לא אצטרך לדאוג אם הם כן יתבוללו או לא. וכן, אפשר להסתובב עם נעלי אצבע וקליפס בשיער ואף אחד לא יעשה מזה סיפור לאומי.

בתי הבכורה סיימה לפני שנתיים את לימודיה התיכוניים וזה היה מבחינתה המשך טבעי ללמוד בישראל. היא התקבלה ללימודים בטכניון עם עוד ארבעה חברים מבית הספר במילאנו. הן גרות בדירה אחת במעונות בטכניון וכבר בסמסטר הראשון היא הודיעה לנו שהיא לא חוזרת. בעוד כחודשיים יסיימו עוד שניים מילדינו את התיכון וגם ההמשך שלהם ידוע מראש. הם יתגייסו ורק אחר כך יילכו ללמוד. אין כמו הצבא לשמש ככור היתוך.

אז זהו. אפשר לומר שהילדים הם אלה שמשכו אותנו ארצה ואני רק יודעת שכשסיפרתי לחבר שלנו שאנחנו חוזרים הוא אמר לי: "אני לא מופתע. כשהילדים שלך היו קטנים, אמרת לי שכשהם יסיימו את התיכון אתם תחזרו ארצה”. אני מודה שבכלל לא זכרתי את זה. 

אני מודה שיש חששות. אנחנו מגיעים למדינה שונה מאוד מזו שהייתה כשעזבתי אותה. אנחנו שולחים שני ילדים בבת אחת לצבא. בן, הצעיר מבין הארבעה, יצטרך להתערות בבית ספר ובכיתה שבה כולם מכירים את כולם. יש לנו מזל שכולם דוברי עברית. זה כבר מכשול אחד פחות. וכמובן הפרנסה. אנחנו מתחילים הכול מחדש. זה לא דבר של מה בכך במצב הכלכלי של היום. ולמרות הכול, מבחינתנו ישראל היא העתיד, אירופה העבר.

ענת לוי, בת 49, נשואה ואם לארבעה. עובדת בעסקי קייטרינג במילאנו. חוזרת הקיץ לישראל לאחר 27 שנים באיטליה. עוד על החוויות לקראת החזרה ארצה בבלוג שלה israelitbeitalia

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il