מה מסתתר מאחורי הדלת? גיל-לי אלון כותבת

את שמה של גיל-לי אלון קוריאל זכרתי לטובה בעיקר בזכות איוריה לספר "יעל מציצה לרחוב" מאת יונה טפר, שם היא בנתה תמונה פנורמית נהדרת של רחוב עירוני אופייני, על הדמויות וההתרחשויות שבו, תוך שהיא מקפידה על אכלוסו בפרטים השאובים מעולם הגיל הרך ומתאימים לו במדויק.

"מה מסתתר מאחורי השביל". פעוט יוצא לטיול (איור: גיל-לי אלון קוריאן)

בספר הראשון שהיא חתומה עליו גם ככותבת, יוצרת שוב אלון קוריאל תמונת רחוב שאותה מגלה פעוט היוצא מביתו וצועד בבטחה אל היעד, כשהוא יודע כבר - שעד שיספור עד עשר יגיע למקום שאליו הוא הולך. והרגעה, לפני שנמשיך: את הפעוט מלווים אביו וכלבו, במרחק בטוח של כמה צעדים מאחוריו. תחושת העצמאות של הילדון נשמרת, לצד מתן האפשרות להתנסות ולחוות בכוחות עצמו.

כרוניקה של גילוי העולם

הפעוט פותח את דלת הבית ומתחיל לצעוד במסלולו, כשהוא חולף על פני גינות, חנויות מעניינות והתרחשויות קסומות אחרות כמו לוליין המקפיץ תפוחים בידיו וגורי חתולים למסירה. לאן הוא הולך? בקרוב יגלו גם הקוראים הקטנים. תבניות הדיבור שמציגה אלון קוריאל בספר משרתות למעשה שתי מטרות הפוכות: גילוי, והביטחון שבידיעה. מצד אחד, משפט כמו "מאחורי הדלת יש שביל, בקצה השביל גדר, לגדר שער. כשאני פותח את השער, מתגלה הרחוב", הוא כרוניקה של גילוי העולם מבעד לעיניים הסקרניות של פעוט, אשר פוסע כביכול-לבדו בחוץ והמציאות נפרשת לפניו צעד אחרי צעד.

סופרים את הבניינים, כציוני דרך מוכרים

מן הצד השני, הרפטטיביות שבציון הצפוי לקרות, ובאיזכור ציוני הדרך המוכרים ("ברחוב מדרכה, בקצה המדרכה עץ, מאחורי העץ גן") מלמדת שהילד שואב ביטחון מן המוכר ומהעובדה שהוא יודע את שצפוי לו בהמשך. באוהבם לפרוט את העולם לכללים ולחוקיות ברורה, ילדים מוצאים נחמה בכך שאחרי הדלת תמיד יימצא השביל, ובקצה השביל גדר - ובגדר לעולם יהיה קבוע השער. העולם מסתדר עבורם בתבניות, והטקסט שבספר מבטא זאת במדויק.

הדואליות הזו, המהלכת על התפר שבין גילויים מסעירים ובין הביטחון שבידוע, מתבטאת אפילו בחלוקה הפנימית בכל כפולת עמודים בספר: הצד הימני מוקדש לסימון הדרך (בית, דלת, מנעול, מפתח), ואילו הצד השמאלי מעורר סקרנות - מה יתגלה מאחורי הדלת? ומאחורי השער?

לאחוז בשני הכובעים

כעת כשהיא אוחזת בשני הכובעים, הן של הסופרת והן של המאיירת, ברור כי אלון קוריאל השכילה ליצור יחידה קוהרנטית אחת שבה הטקסט והאיורים משלימים היטב אלו את אלו. בכך היא מצטרפת אל יוצרים אחרים הכותבים ומאיירים לגיל הרך, כמו רינת הופר ואמי רובינגר.

ומה יתגלה בסוף המסע?

בעוד הילדון צועד בדרכו, זה הזמן לשים לב לאיורים העדינים ומלאי הפרטים. הרחוב כאמור עמוס אירועים מעניינים, וגם כאן הטקסט חובר לאיור בצורה עמוקה יותר: כשהפעוט סופר עד עשר כשהוא הולך ברחוב, המספרים משתלבים במספרי החנויות שהוא חולף על פניהן. כשהוא סופר "אחת... שתיים..." הוא חולף על פני חנות פרחים ברחוב האורן 1, אשר בה מוכרים פרחים בשקל, ועל פני בית שהוא רחוב האורן 2 (ונתעלם מהעובדה שהמספרים רציפים, כמובן...). ברחוב האורן 34 יש חנות להולכים על ארבע, המציעה שלושה גורי חתולים למסירה, באורן חמש חנות שעונים שבה השעון הגדול מצביע על השעה חמש, באורן שש יש חנות אופטיקה בשם 6/6, באורן שבע מספרת נשים "אלי7" וכן הלאה.

עצם הספירה האיטית לאורך הרחוב "חוסכת" אולי כושר המצאה עלילתי, אך היא מתאימה להפליא לסיפור המסוים הזה, ומאפשרת לילד להתפנות ולבחון את האיורים ולגלות את כל הדמויות המסתתרות בחלונות הבניינים, מבלי לדאוג לכך שהוא מחמיץ משהו מהסיפור.

בצורה הזו נהנים במיוחד ב"מאחורי הדלת יש שביל" מהעובדה שהמאייר הוא גם הכותב, ומסוגל להחדיר משחקי משמעות מיוחדים בין הצד הוויזואלי למילולי. אם "יעל מציצה לרחוב" שלה נע על סקאלת הכתום-קרם, כאן משתמשת אלון קוריאל בעיקר בגוונים ירוקים, שלהם היא מוסיפה עושר רב ומרקמים, באמצעות טכניקה הנראית כגירוד הצבע. לטעמי, בחירה זו מעניקה ממד נוסף של רוגע לצעדה של הפעוט בחוץ, והופכת את ההתרחשות כולה לשלווה ובלתי-מאיימת.

התגלית בסוף המסע היא מחבקת ומכילה: סבתו האהובה של הילד, שאליה צעד לאורך הרחוב הזה. ראשית, נסגר מעגל מילולי, כשהילד עובר את המסלול ההפוך ונכנס לבית אחר: "הגעתי לבית,

לבית יש דלת, ליד הדלת פעמון. כשאני מצלצל בפעמון, הדלת נפתחת".

ושני, המסע עצמו מתברר ככדאִי. הסבתא שמחה לקראת הפעוט, וביתה עמוס הבטחות: צעצועים, עוגת שוקולד על הדלפק, שפודי ממתקים, חתולים ודובונים - פריטים המוכיחים נוכחות ילדית אינטנסיבית, לצד פריטי נוסטלגיה כמו שעון אורלוגין ותמונה קטנה של מי שהוא אולי הסבא ז"ל.

המסע של גיל-לי אלון קוריאל מסתיים באותה עדינות פיוטית שבה החל. קולו של הילד המספר נותר צלול ו"קטן" – ללא דרמות מוגזמות או רעשי רקע, רק התכווננות ילדית מוחלטת למסע בשביל שמקשר בין שני בתים ושני לבבות, כאמור בגב הספר. כשסיימתי להקריא בפעם הראשונה את הספר לבתי, הנושקת לשלוש, היא סיכמה בשמחה "איזה סיפור יפה קראת לי!". קהל היעד של אלון קוריאל אמר את דברו, ומה צריך יותר מזה?