"בוב מארלי לא היה סטלן עצל - הוא עבד קשה"
בניסיון לפענח את סוד המיתוס של אליל הרגאיי בוב מארלי, יצא קווין מקדונלד לחיפושים אחר חומרים ברחבי העולם. סרטו "מארלי" מציג גילויים מפתיעים על המוזיקאי - חייו ומותו. "אף אחד לא ידע מה עבר לו בראש", אומר הבמאי הסקוטי בראיון
כשבוב מארלי, אליל הרגאיי והאקטביסט החברתי, מת ב-11 במאי 1981, בבית החולים של אוניברסיטת מיאמי, התפתחה חרושת שמועות, פרשנויות וקונספירציות סביב מותו. מעריציו לא הצליחו להבין איך הזמר המצליח מג'מייקה מת בגיל 36. חלקם לא קיבלו את הטענה הרשמית שהוא מת ממחלת המלנומה.
הטריילר של "מארלי" - סרטו של קווין מקדונלד
"זה מדהים כמה מיתוסים ותיאוריות קונספירציה שונות יש סביב הסוגיה למה בוב מארלי מת", אומר קווין מקדונלד הסקוטי, במאי הסרט התיעודי "מארלי", בראיון שנערך בפסטיבל קאן. "בניסיון להגיע לאמת נסעתי לגרמניה, שם מארלי בילה בחודשים האחרונים לחייו, ועבר טיפולים רפואיים ודיברתי עם רופאים ואחיות. בסוף הצלחתי במשימה הזאת".
אז מה גילית על מותו?
"מתברר שמארלי דפק את הבוהן שלו כמה פעמים במשחקי כדורגל וקיבל מזה מלנומה. הרופאים אומרים שהם לא יודעים למה המלנומה פרצה, בגלל שזה נדיר אצל שחורים לסבול מסרטן כזה, אבל מארלי היה חצי לבן. כשהסרטן התגלה אצלו, הרופאים יעצו לכרות את הבוהן, הוא לא רצה לעשות זאת, הוא אהב כדורגל וריקוד, זה היה חלק מההופעה שלו. בסוף הוא מצא במיאמי רופא שרצה לנסות משהו אחר, טיפול לעור, ומאז מארלי לא נבדק שוב".
על פי גרסה זו, ב-1980 מארלי התכונן להתחיל את סיבוב ההופעות שיעשה אותו גדול באמריקה, אך במהלך ריצה בסנטרל פארק בניו יורק, הוא התמוטט והבדיקה העלתה שהסרטן התפשט בכל גופו, כולל למוח. "הרופאים אמרו לו שאין מה לעשות, ושאין תרופה למחלה, ושהוא צריך להמשיך עד שיתמוטט וימות - אולי על הבמה", מספר מקדונלד בן ה-45.
"מארלי עשה עוד מופע אחד, והחליט בכל זאת להלחם: הוא עבר כימותרפיה ובעקבות הטיפול הרסטות נשרו. הוא נסע לבוואריה, וטופל אצל מומחה לרפואה הוליסטית. ושם הוא בילה את החודשים האחרונים של חייו. הטיפול ההוליסטי לא עזר, והוא נסע בחזרה למיאמי כדי להיפרד מהמשפחה שלו, ואחרי שלושה ימים הוא מת. אם הוא היה נבדק באופן קבוע או כורת את הבוהן שנים לפני כן, כל זה היה יכול להימנע, אבל אולי הוא רצה ככה. הוא רצה לתת לעצמו שלוש-ארבע שנים להופיע כמו שצריך, במקום למנוע מעצמו לעשות את מה שהוא אוהב. אף אחד לא יודע מה באמת עבר לו בראש".
המיתוס לא דועך
31 שנה עברו מאז מותו של מארלי, והמיתוס שלו מסרב לדעוך ולהתאייד. להיפך, הפולחן סביבו רק מתחזק ומתעצם. "בוב מארלי הוא בעיניי אחד גיבורי התרבות הגדולים של המאה ה-20", מעיד מקדונלד. "אני לא חושב שלאף אחד במוזיקה הפופולארית יש אותה השפעה חשובה, כמו שיש לו. עדיין מנגנים את המוזיקה שלו ברדיו כל הזמן, והוא נוכח בקולנוע ובטלוויזיה, ואתה יכול לראות את הפוסטרים שלו בכל מקומות. למשל במעונות סטודנטים באמריקה או אירופה, תלויים פוסטרים שלו על הקיר ליד אלה של צ'ה גווארה. הוא עדיין ממשיך לגעת באנשים, והפילוסופיה שלו עדיין רלוונטית".
מקדונלד מדגים את הפופולאריות הגלובלית של הזמר באמצעות הרוח המהפכנית במזרח התיכון. "באביב הערבי אנו רואים איך מארלי והמוזיקה שלו השפיעו על האנשים שיצאו לכיכרות. המוזיקה שלו נכתבה על ידי מישהו שמרגיש שהוא מעמד שלישי בעולם, ולא מקבל כבוד - וזה מה שהרגישו אנשים בתוניסיה. ואם תלך לשכונות המצוקה של ניירובי או קמפלה תראה אנשים שחשים ככה, שהם נשכחו ולאף אחד לא אכפת מהם, והם מזדהים עם מה שהם שר. במוזיקה של בוב היתה תקווה - הוא אמר לאנשים, יום אחד תנצחו ותשלטו בעולם, וזה מסר אופטימי ומחזק לאנשים האלה".
ואולי בסוף, הם יגמרו עשירים כמוהו.
"כן, מארלי מת בתור איש עשיר. הוא אכן הצליח כלכלית, אולי לא כמו ליידי גאגא היום, אבל היו לו כמה מיליוני דולר בבנק, וזה לא מעט ביחס לשנות השמונים. בעבודה על הסרט, הופתעתי לגלות שמארלי לא היה הסטלן העצל, שאנשים מדמיינים, הוא היה מאוד ממוקד ועם דרייב - הוא רצה להצליח מגיל 15 ולהעביר את המסר שלו ושל הראסטפארים, ולדבר על השחרור של הג'מייקנים ושל האפריקנים.
"בהמשך הוא היה מוכן להתמודד עם הרבה חרא, ולעשות את מה שצריך, כדי להגשים את המטרה שלו ולהצליח. ההפתעה הכי גדולה שלי בעבודה על הסרט היתה לגלות שהוא היה כל כך חדור מטרה. אומרים שהצלחה זה 99 אחוז זיעה - וזה נכון לגבי מארלי, הוא באמת הזיע".
העדיף לשיר, לא לדבר
עכשיו "מארלי" מגיע גם אלינו. לאחר שהוקרן בפסטיבל דוקאביב, הוא יעלה גם למספר הקרנות בקולנוע. מקדונלד (45), החתום על סרטים מוערכים, כמו "יום אחד בספטמבר" התיעודי זוכה האוסקר (על רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן 1972), "חיים ביום אחד" שהורכב מ-85 אלף סרטונים של גולשי יוטיוב (שיצר ביחד עם רידלי סקוט), ו"המלך האחרון של סקוטלנד" העלילתי, מגלה שהדרך של הפרויקט המקיף הזה על מארלי היתה ארוכה ועתירת תלאות.
"במאים אחדים היו אמורים לביים אותו לפניי, אפילו מרטין סקורסזה. אבל סקורסזה בסוף אמר שהוא מעורב ביותר מדי פרויקטים ונאלץ לוותר. חלק מהבמאים פרשו, גם בגלל שהם נתקלו בבעיות בהשגת חומרים והזכויות של השירים. ואז אני נכנסתי לתמונה וקיוויתי לשבור את הקללה.
"רציתי לעשות סרט כן, שיביא לאנשים בכל העולם תחושה של מי היה מארלי כבן אדם, ולא רק כאגדה ואייקון גדול. בעבודה על הסרט רציתי וניסיתי להבין אותו. וגם מאיפה באה הגאונות והפילוסופיה שלו. אני מקווה שהצופים ייצאו מהסרט בתחושה שהם הולכים להקשיב למוזיקה של מארלי בדרך אחרת, השונה ממה שהם הקשיבו לה קודם לכן, ויעריכו אותה אפילו יותר".
מה היה הכי מאתגר בעשייה של הסרט?
"עבודת ליקוט החומרים. הייתי צריך לאסוף אותם מהמון אנשים שונים. אני לא חושב שיש עוד אמן, שאנשים אוספים הקלטות שלו בצורה כל כך אובססיביות. זה לא פשוט לקבל את הדברים הנדירים האלה, כולל שירים שמעולם לא נשמעו. היו לי גם בעיות עם השגת תיעוד של הופעות מוקדמות וראיונות. יש אמנם המון צילומים טובים מהופעות של מארלי, אבל קיימים מעט מאוד ראיונות איתו.
"כמו כן, אין אף תמונה נעה של מארלי לפני 1972 - אחרי עשר שנות קריירה, לא היה לו שום דבר מצולם בווידאו. רק 20-30 תמונות סטילס. אנחנו מדברים על ג'מייקה של שנות השבעים,
ופשוט לא היה שם מקום לאחסון של קלטות, דברים נרקבו באקלים הטרופי ונשאר מעט מאוד. היום כל להקה עושה ראיונות ביוטיוב לפני שהיא בכלל קיימת, אבל התקופה בה מארלי פעל הייתה תקופה אחרת".
קשה לשרטט פרופיל של אדם בלי לשמוע אותו מדבר.
"הוא לא אהב לדבר עם עיתונאים כל כך, לא היה לו נוח עם כל התהליך. יש לי קטעי אודיו שהוא מדבר, והוא אומר את אותם דברים. גיליתי שהוא היה איש מאוד פרטי ומעט מאוד אנשים באמת ידעו מה קורה בראש שלו. היתה לו פמליה קבועה שהורכבה מאנשים שהוא היה מיודד איתם, אבל הוא בקושי דיבר. הוא היה איש מאוד שקט".
