"הם יורים גם בסוסים": קלאסיקה מודרנית

"הם יורים גם בסוסים", סיפורו הקלאסי של הסופר האמריקני הוראס מֶקוֹי, רואה אור לראשונה בעברית, והוא אולי רלוונטי מתמיד. כאשר זכה ב-1969 לעיבוד קולנועי מצליח (בהשתתפות ג'יין פונדה), רבים מהצופים נדהמו אז לגלות מה יכול לקרות מאחורי הקלעים של שעשועונים (במקרה זה, מרתון ריקודים) שנועדו לבדר קהל רחב.

"הם יורים גם בסוסים". רצח על רקע ימי האולפנים הגדולים (עטיפת הספר)

רוברט, המספר, הוא שחקן מובטל בלוס אנג'לס של תחילת שנות ה-30, ימי השפל הכלכלי, שעומד למשפט בעוון רצח מזעזע ומוזר. בסיומו של מרתון ריקודים מול קהל חי, שנערך במשך שבועות, ברצף וללא הפסקה, באולם ענק ומעופש בלוס אנג'לס, הוא יורה מטווח אפס בראשה של שותפתו למרתון, גלוריה. כמוהו, גם היא שחקנית כושלת שמשתתפת במרתון כדי שיהיה לה אוכל ומקום לישון בו.

כעת, רגע לפני הקראת גזר דינו, רוברט מספר על הנסיבות שהובילו לרצח, על התחרות שסחטה את כוחותיו, על גלוריה המדוכאת שהיתה לה רק משאלה נוראית אחת, על המפיקים הציניים שמבקשים לספק בכל דרך דרמות ודמעות, ועל שאר המעורבים באירוע המטורף, בהם צופים, אנשי הפקה וסלבריטאים.

בספר זה מתפרסם רומן נוסף של מקוי, "הייתי צריך להישאר בבית". הרומן מבוסס על חוויותיו כשחקן צעיר שמגיע ללוס אנג'לס בתקופת תור הזהב של האולפנים הגדולים, ומנסה למצוא את מקומו בלב התעשייה ההוליוודית חסרת הרחמים.

1

הנאשם יעמוד על רגליו . . .

נעמדתי על רגלי. לרגע אחד שוב ראיתי את גלוריה, יושבת על הספסל ההוא על המזח. הכדור בדיוק פגע בה בצד הראש. הדם אפילו לא התחיל לזרום. ההבזק מהאקדח עדיין האיר את פניה. הכול היה פשוט לגמרי. היא היתה רגועה לחלוטין, נינוחה לחלוטין. מכת הכדור הסיטה מעט את הראש שלה ממני. לא ראיתי בצורה מושלמת את הצדודית שלה, אבל ראיתי מספיק מפניה ומהשפתיים שלה כדי לדעת שהיא חייכה. התובע טעה כאשר אמר לחבר המושבעים שהיא מתה בייסורים, בלי אף חבר, לבדה, אם לא מביאים בחשבון את הרוצח הברוטלי שלה, שם, בחוץ, בלילה השחור ההוא על שפת האוקיינוס השקט. הוא טעה לגמרי. היא לא מתה בייסורים. היא היתה רגועה ונינוחה, והיא חייכה.

זו היתה הפעם הראשונה שבכלל ראיתי אותה מחייכת. אז איך היא היתה יכולה למות בייסורים? והיא לא היתה בלי אף חבר. אני הייתי החבר הכי טוב שלה. הייתי החבר היחיד שלה. אז איך אפשר להגיד שהיא היתה בלי אף חבר?

2

בפני הקראת גזר הדין כעת?

מה יכולתי להגיד?... כל האנשים האלה ידעו שהרגתי אותה. והאדם היחיד שאולי היה יכול לעזור לי, גם הוא היה מת. אז פשוט עמדתי שם, הסתכלתי על השופט וניענעתי בראשי. שום דבר לא היה לטובתי.

"בקש את רחמי בית המשפט," אמר אפסטין, עורך הדין שמונה להגן עלי.

"מה אמרת?" אמר השופט.

"כבודו," אמר אפסטין, "אנחנו מוסרים את עצמנו לחסדי בית המשפט. הבחור הזה מודה שהרג את הבחורה, אבל הוא בסך הכול עשה לה טובה אישית."

השופט הכה על השולחן והסתכל עלי.

3 

"האוטובוס המחורבן הזה," היא אמרה.

הסתכלתי מסביב וראיתי את האוטובוס במרחק של חצי רחוב מאיתנו, נוסע לכיוון רחוב וֶסטרן.

"סליחה," אמרתי, "חשבתי שאת מנופפת לי..."

"למה שאני אנופף לך?" היא שאלה.

צחקתי. "לא יודע," אמרתי. "את הולכת בכיוון שלי?"

"אני בסך הכול הולכת לכיוון וסטרן," היא אמרה, והתחלנו ללכת לכיוון וסטרן.

ככה הכול התחיל, וזה נראה לי מאוד מוזר עכשיו. אני לא מבין את זה בכלל. חשבתי וחשבתי על זה, ואני עדיין לא מבין את זה. זה לא היה רצח. ניסיתי לעשות למישהי טובה ובסוף אותי הולכים להרוג. הם הולכים להרוג אותי. אני יודע בדיוק מה השופט יגיד. אני יכול לדעת לפי המבט שלו שהוא ישמח להגיד את זה, ואני יכול להרגיש שהאנשים מאחורַי ישמחו לשמוע אותו אומר את זה.

בבוקר שבו פגשתי את גלוריה לא הרגשתי כל כך טוב. עדיין הייתי קצת חולה, אבל הלכתי לפרמאונט כי פון סטרנברג עשה סרט רוסי, וחשבתי שאולי אני אוכל להשיג עבודה. שאלתי את עצמי לא פעם מה יכול להיות נחמד יותר מאשר לעבוד בשביל פון סטרנברג, או בשביל ממוּליאן או בשביל בולֶסלָבסקי, לקבל משכורת ובאותו זמן לראות אותו מביים, ללמוד על קומפוזיציה וקצב וזוויות... אז הלכתי לפרמאונט.

לא יכולתי להיכנס פנימה, אז הסתובבתי ליד הכניסה עד שעת ארוחת הצהריים, ואז אחד מהעוזרים שלו יצא החוצה לאכול. רצתי אחריו ושאלתי אותו מה הסיכוי שלי לספוג קצת אור זרקורים.

"שום סיכוי," הוא אמר, וסיפר לי שפון סטרנברג מאוד זהיר בעניין מי שמסתובב אצלו בין הזרקורים.

חשבתי שזה דבר מאוד נבזי להגיד, אבל ידעתי מה הוא חושב, שהבגדים

שלי לא נראים משהו בכלל. "זה לא סרט שמקבלים בו תלבושות?" שאלתי.

"כל הניצבים שלנו מגיעים דרך סוכנות סנטרל," הוא אמר והתרחק ממני...

כששמעתי את גלוריה צועקת, לא היה לי יעד מוגדר. פשוט התגלגלתי לי עם הרולס רויס שלי והנחתי לאנשים להצביע עלי — הנה הבמאי הגדול ביותר בעולם. אתם מבינים איך דברים כאלה קורים?

אז הלכנו בשדרות מלרוז לכיוון וסטרן והתוודענו זה לזה. וכשהגענו לווסטרן כבר ידעתי שקוראים לה גלוריה ביטי, ניצבת כושלת כמוני, והיא שמעה קצת עלי. חיבבתי אותה מאוד.

היה לה חדר קטן יחד עם עוד אנשים ליד בוורלי, ואני גרתי בסך הכול כמה רחובות משם, אז ראיתי אותה שוב באותו לילה. הלילה הראשון היה בעצם מה שהתחיל את הכול, אבל אפילו עכשיו אני לא יכול להגיד בכנות שאני מתחרט על זה שהלכתי לראות אותה. היו לי בערך שבעה דולר שהרווחתי כמוזג שתייה קלה בדראגסטור (החלפתי חבר שלי. הוא סיבך בחורה בצרה, והיה צריך לקחת אותה לסנטה ברברה לַניתוח), ושאלתי אותה אם היא מעדיפה ללכת לסרט או לשבת בפארק.

"איזה פארק?" היא שאלה.

"זה ממש קרוב לכאן," אמרתי.

"בסדר," היא אמרה. "ממילא בא לי להקיא כבר מסרטים. אם אני לא שחקנית יותר טובה מרוב הבנות הארורות האלה, אני אוכל את הכובע שלך — בוא נלך לשבת ולתעב יחד כמה אנשים..."

"הם יורים גם בסוסים", מאת הוראס מקוי. תרגום: דלי רום. הוצאת אחוזת בית. 308 עמ'.