ניצה בן-ארי: "הריאליטי הוא הספרות של ימינו"

פואמה אפית בתשעה פרקי שיר שכתב יוהן וולפגנג פון גתה, פורסמה בעברית לאחרונה. על אף שהקהל הישראלי מכיר את גתה של "ייסורי ורתר הצעיר" ו"פאוסט", שעדיין נתפסים כטקסטים מכוננים בתרבות המערב, יצירות אחרות שלו - מוכרות מאוד - לא זכו לאותה תהודה בארץ. לפיכך, תרגום הפואמה "הרמן ודורותיאה" (הוצאת אוניברסיטת תל אביב בשיתוף המפעל לתרגום ספרות מופת) הוא בגדר הזדמנות נדירה להתוודע לאיכויותיו הכבירות של גתה והרלוונטיות המפתיעה של כתביו.

עטיפת הרומן "הרמן ודורותיאה". גתה עבר לעברית

את היצירה תרגמה ניצה בן-ארי, כלת פרס טשרניחובסקי לתרגום, שגם עומדת בראש המפעל לתרגום ספרות מופת. בעבר תרגמה את "פאוסט" ויצירות נוספות מאנגלית ("ציד הסנרק" ללואיס קרול), צרפתית ("הספר אשר לאמי" לאלבר כהן), גרמנית ("הבושם" לפטריק זיסקינד) ואיטלקית ("כל אתמולינו" לנטליה גינצבורג). על תרגום הפואמה היא מספרת כי היתה זו עבודה שונה בתכלית מאשר העבודה על "פאוסט", אותו היא מזהה כ"רב תחבולות, כגיבוריו, מלא תחכום, משתנה מתמונה לתמונה, מלא אלוזיות לספרויות העבר, ובעיקר – מחורז ברובו, בשיטות חריזה משתנות לפי הפונקציה של החריזה: מצב רוח, אפיון גיבורים, שיחה וכו'.

"מבחינה זו 'הרמן ודורותיאה' נחשב ל'פשוט' מאוד יחסית", מספר ניצה בן-ארי. "הנימה לא משתנה באופן דרסטי, האמצעים השיריים מצומצמים יותר, לא רק שאין תחכום יתר, התחכום ממנו והלאה. את הפשטות המופלאה שלו, את האיזון המושלם בין צורה לתוכן, אותן תכונות שכולם משבחים ביצירה מאז פרסומה, צריך לעבוד קשה מאוד כדי להשיג. מה שנראה פשוט ותמים יצא אצל גתה מהשרוול, ואצל מתרגמיו הוא דורש עבודה וליטוש אין סוף".

אולי יש בכך כדי להצביע על הקהל העכשווי של גתה, חוקרים וסטודנטים?

"הוצאת אוניברסיטת תל-אביב פונה אולי לקהל מצומצם יותר, אבל לאו דווקא סטודנטים וחוקרים, אלא קהל מובחר של אוהבי ספרות לשמה", בן-ארי מסבירה. "אני מודה שהפנייה להוצאת אוניברסיטת תל-אביב טבעית לי גם מסיבה אחרת: אביעד קלינברג, שבחר בספר, הוא עורך נפלא, שעובד על פי נורמות דומות לשלי. הוא קלסיציסט, ויודע להעריך את העבודה המושקעת בתרגום קלאסיקה".

בן-ארי מוסיפה כי רבי המכר לא עניינו אותה מעולם. "גם כשתרגמתי ספרים כמו 'חמדת' של טוני מוריסון או 'הספר אשר לאמי' של אלבר כהן לא פזלתי לעבר הקהל. במקרה אחד תרגמתי לפי שם הסופר - את 'חדרו של ג'יקוב' לוירגי'ניה וולף, והתאכזבתי. הספר לא היה לרוחי. בכל שאר המקרים השתדלתי לקבל על עצמי ספרים שאני אוהבת".

דלק למתרגמים

בקרב קהילת המתרגמים בארץ עולה לא פעם תסכול מהיצירות שעליהם לתרגם; יצירות הנתפסות כבינוניות וללא ערך ספרותי או אתגר תרגומי, שהוא הדלק שמניע את העוסקים במלאכה. לכך מתווספת גם תחושה של קיפוח וחוסר שוויון מבחינת תנאי-עבודה. בן-ארי נדרשת לשאלה זו וטוענת כי "במפעל לתרגום ספרות מופת אני מבקשת להקפיד על כך שהתרגומים יהיו באמת איכותיים. קיפוח? מי יכול לסבול עוד את המלה הזאת. אני לא האדם המתאים לשאול על כך באופן אישי, כי אני לא מתרגמת למטרות רווח, ויש לי תפקידים אחרים באקדמיה ובמפעל לתרגום ספרות מופת.

"אם אני דואגת לאחרים, הרי זה במובן אחד, לדאוג שתלמידיי יהיו מודעים לדרישות שהם יכולים להציב במקומות עבודה. מי שרוצה להרוויח יותר מתרגום ילך לתרגום מדעי, מסחרי או משפטי, זה לגמרי לגיטימי והרבה יותר רווחי".

איך רמת התרגומים בארץ בעינייך?

"המגמה הולכת ומשתפרת, זאת לנוכח העובדה שמתרגמים צעירים רבים לומדים באקדמיה או במקומות אחרים ומנסים לשלב תיאוריה עם עבודה מעשית. מסייעת לכך העובדה שהנורמה היום דורשת אדקווטיות, כלומר נאמנות אופטימלית לתכונות המקור, ושהקהל והביקורת ערים יותר מפעם לאיכות התרגום. לעומת זאת, העברית של המתרגמים הצעירים הולכת ומצטמקת. פעם כתבתי מאמרים חריפים על 'התרגומית', ובהם חלק ניכר מהביקורת היה על המשלב הספרותי הגבוה והמאובן של העברית התרגומית, מורשת נורמות משכיליות. היום אני חוששת שמתרגמים רבים מכירים את העברית ה'ספרותית' הזאת רק מהמבחן הפסיכומטרי, וגם הוא, שמעתי, עתיד להשמיט את 'הכצעקתה' וחברותיה מחומר הלימוד".

בהמשך לאמירתה של בן-ארי, מעניין לראות כיצד ב"הרמן ודורותיאה" מתקיים אותו תרגום מאוחד: עברית עשירה וססגונית, המבליטה את הפואטיקה של גתה. עלילת הפואמה פשוטה מאוד: כאשר חצו צבאות צרפת המהפכנית את הריין ופלשו למערב גרמניה, שיירות פליטים מילאו את הדרכים. על הרקע החברתי והפוליטי המורכב הזה, נרקם סיפור אהבה מרגש בין אחת הפליטות לבין הרמן, בנו הצעיר של פונדקאי אמיד מאזור מיינץ. הדרמה מתרחשת בין שעות הצהריים והערב של אותו יום, בעוד גתה הצליח לאפיין בפשטות ובבהירות מערכות יחסים בינדוריות ומגדריות, לצד ביקורת חברתית נוקבת.

הרמן היה סלב

"הרמן ודורותיאה" היתה יצירה פופולרית מאוד ונחשבה ליצירה המפורסמת ביותר של גרמניה הקלאסית, אשר השראה לסופרים ומשוררים, ציירים ומוזיקאים (שומן, למשל).  בן-ארי מספרת כי הקווים המנחים בתרגום היו "למצוא את האיזון המיוחל בין משלב לשון עכשווי וקלאסי: השפה במקור פשוטה ברובה, אם כי שקולה, ולא קשה היה למצוא לה מקבילה מימינו. העיקר היה לא להשתמש במלים מודרניות מדי. הבעיה העיקרית היתה מציאת מקבילה ל'הקסמטר' האפי, אותו משקל שגתה הפליא להתאימו מן היוונית העתיקה לגרמנית של המאה ה-18. גם אני הייתי צריכה לעשות התאמה קלה לשיטת המשקל הפונו-סילבית שלנו, שאינה מאפשרת הדגשת ההברה הראשונה, בלי שזה יישמע כמו מבטא הונגרי".

בנוגע להרמוניה שבין התוכן המודרני לבין הצורה הקלאסית, היא מבארת כי "הסד הקלסי העתיק של ה'הקסמטר', אותו מקצב אפי שסייע כנראה למספרי סיפורים גדולים לזכור את הטקסטים הארוכים שהיה עליהם לזכור בעל-פה, משתלב בפשטות טבעית כביכול עם בעיות של העידן המודרני".

עלילת הסיפור רלוונטית מאוד לימינו, הן בהקשר של הפליטים והזהות הלאומית והן בהקשר של מקום האישה והיחס אליה.

"זה מה שעושה יצירה לקלאסיקה", מסבירה בן-ארי. :היותה רלוונטית תמיד. שיירות הפליטים בתקופת מלחמה, זהות לאומית המתגברת לנוכח אויב, תחושת הייאוש ורפיון הידיים בעקבות אכזבה מההבטחה הגדולה של המהפכה הצרפתית, כל אלה מדירים שינה מאיתנו גם היום. אשר למקומה של האישה, ניתן לומר שהוא חלוצי ביותר ביצירה הזו: דורותיאה, לטעמי, נכנסת גם היא להגדרת 'אזרח העולם', ושני בני הזוג מתוארים באותם מונחים: קומה גבוהה וחסונה, עדינות נפש, רגישות, עזרה לזולת.

"אצלה נוסף לכך גם כוח ההישרדות, עמידה מופלאה במצבים קשים, הגנה בכוח הזרוע (והחרב) על עצמה ועל נערות אחרות. אבל שלא נטעה: עם זאת יש בה ענווה והכרה במעמדה, שלה כנערה פשוטה, ושל האישה בכלל שצריכה להשיג מעמד בבית באמצעות עבודה מסורה ובלתי פוסקת. גתה לא שולח אותה לאוניברסיטה. גם לא את הרמן, דרך אגב. את זה הוא השאיר לפאוסט, וגם הוא התאכזב מהר מאוד".

בשונה מפאוסט, בן-ארי דווקא מצאה את מקומה באקדמיה. בעבר שימשה כעורכת הראשית של הוצאת זמורה-ביתן, ולצד עבודת התרגום שלה, היא מכהנת כראש המגמה ללימודי תעודה בתרגום ועריכת תרגום באוניברסיטת תל-אביב. מחקריה הרבים מתמקדים באידיאולוגיה בנושא של עיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות. על כך פרסמה שני ספרים "רומן עם העבר" ו"דיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה עצמית בספרות העברית 1930-1980".

האם את סבורה שהספרות הישראלית עודנה פועלת להבניה של זהות כזאת?

"אכן, מאז הדוקטורט שלי על בניית אינוונטר של סמלים, גיבורים ודימויים לאומיים

בספרות היהודית-גרמנית של המאה ה-19, אני מתעניינת בשילוב המרתק בין השניים. תרגום היה תמיד דרך להכניס בדלת האחורית כביכול ערכים או רעיונות חדשים, שמחברם לא היה מעז להחדיר בדרך ישירה, מאימת הביקורת או הצנזורה. אם זה עדיין נכון לספרות העברית? לא באמצעות בחירת הטקסטים לתרגום, כי ריבוי וריבוד הוצאות הספרים המסחריות לא מאפשר זאת יותר. נשארה עוד נישה אחת שבה המניפולציה הזאת ממשיכה לפעול, והיא סלקציה שלילית של ספרות מארצות האסלאם. זה דו-צדדי, כמובן, גם ספרות ישראלית מעטה מאוד מוצאת את דרכה לעולם הערבי.

"אשר למאבקי הכוח - תמיד ניתן לומר שבמסגרת אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת יינתנו פרסים ומלגות ל'אנשי שלומנו', ויש לשער שגם בספרות המתורגמת פועלים כוחות כאלה. אני, ככל שהדבר מתאפשר לי כחברה בוועדות שיפוט שונות, מנסה לסכל נטיות מסוג זה. הבניית זהות ישראלית חדשה נעשית היום הרבה יותר באמצעות המדיה החדשה, בעיקר הטלוויזיה עם תכניות הריאליטי שלה, וזו לדאבוני לא זהות שחביבה עלי. הטלנובלות והריאליטי הם, אם תרצה, 'הספרות המתורגמת' של היום, ואני מתמלאת חרדה כשאני חושבת על העתיד. אבל, אם אני לא טועה, אמרו זאת כבר פעם".