אקסל שפרינגר: הגרמני שהעריץ ישראלים
אקסל שפרינגר הקים ב-1946 עלון מקומי זעיר בגרמניה, שהפך לאימפריית ה"בילד" הכוללת תחנות רדיו, טלוויזיה ואינטרנט. לכבוד חגיגות המאה להולדתו, אריאנה מלמד נזכרת באיש שהחתים כל עובד בקונצרן שלו על אמנת פיוס בעד ישראל
סרט על תולדות חייו שודר ב"ארטה", תערוכה במוזיאון היהודי של פרנקפורט ועשרות מיזמים קטנים יותר ציינו את היום, את האיש, את הקריירה המדהימה, ואת מה שהפך בשנים האחרונות ליוצא דופן בנוף המדיה האירופי: תמיכתו הנלהבת, העיקשת, החד משמעית והמתמשכת בישראל.
לו היה מגיע למסיבה, היו לו המון סיבות לחייך בסיפוק. מה שהחל ב-1946 עם רשיון מטעם כוחות הכיבוש הבריטיים להוציא לאור עלון מקומי זעיר, הפך עוד בחייו של שפרינגר לאימפריה של עיתונות, רדיו וטלוויזיה. הוא היה בנו השאפתן של של מו"ל קטנטן והפך לבן בית בהיכלי נשיאים ומדינאים באירופה ומחוצה לה. דרך רשת העיתונים שהקים, היה מעורב בכל המחלוקות הפוליטיות הגדולות בגרמניה, ולאחר מותו, יכולים יורשיו להתגאות ברשת של קוצנרנים תקשורתיים ב-36 מדינות שונות, שמגלגלת בגרמניה לבדה מחזור של שלושה מיליארד אירו לשנה.
בלב הרשת עומד העיתון "בילד" אותו הגה שפרינגר כמעט לבדו. 12 מליון קוראים פותחים אותו בכל יום ומקבלים תמהיל של פוליטיקה שמרנית, ציצים בעמוד 3, כותרות ענק שמוקדשות לפשעים מחרידים - וכמה שיותר שערוריות מין. רק מעטים מקוראי העיתון הזה יודעים, כי כל עיתונאי שמתקבל לעבודה ברחבי הקונצרן של שפרינגר, עד היום, חותם על חמישה עקרונות כחלק מחוזה ההעסקה שלו. ראשית, הוא מתחייב לשמור על החירויות והחוק בגרמניה. שנית, הוא מתחייב לפעול למען פיוס עם העם היהודי והגנה על זכויותיה של מדינת ישראל. כל היתר, כולל מאמצים לאיחודה של אירופה, מגיע אחר כך.
ידידות ישראלית אמיצה
ישראל חייבת לו חוב של כבוד. כדרכנו, החוב לא ייפרע וחייו ופועלו של שפרינגר לא יזכו כאן להוקרה הנאותה: תמיד קל לנו יותר להתבכיין על אנטי-ישראליות מאשר לשאת תודה מאוחרת על ידידות אמיצה, חסרת פשרות ובכלל לא מובנת מאליה.
"ברור שתחושה כבדה של אשם עמדה ביסוד הדברים", אומרת ברברה טאופר, סופרת ועיתונאית שבנעוריה עבדה ב"בילד", פגשה את המו"ל הכל-יכול שהתאהב בה וחיזר אחריה, "בג'נטלמניות מופלאה, עם המון זרי פרחים", - וגם בדיסקרטיות, מחמת היותו נשוי באותה עת. בסך הכל נישא שפרינגר חמש פעמים, אשתו האחרונה פרידה, היתה קודם לכן המטפלת של ילדיו הקטנים ואחר כך הפכה ליורשת המרכזית של האימפריה שלו, ומי שעד היום עומדת בראשה.
בראשית שנות ה-60, נזכרת טאופר, רגשי האשם שלה-עצמה כבת למשפחה נאצית באוסטריה, כבר הובילו אותה לבחור ביהדות: לימים התגיירה והיא חיה בישראל עד היום. פעם, בעת טיול לאורך הנהר הקפוא של המבורג, שאל המו"ל המאוהב את הצעירה היפהפיה והדעתנית, " מי את בעצם?", היא אמרה לו, "אני יהודיה", והוא, מספרת טאופר, כרע ברך לרגליה, לא כמחווה רומנטית אלא כביטוי רגשי של אשם. הוא אמר, "את הנעשה אין להשיב, אבל בי נשבעתי לעשות ככל יכולתי להסיר את ענן האשם הרובץ על גרמניה".
טאופר ידעה כי לא ביקר עד אז בישראל. לה כבר היו חברים כאן, והיא משכה קצת בחוטים, ויום אחד, סמוך לחג המולד, זומנה לחדרו של המו"ל שהיה מאושר כילד בחיקו של סנטה קלאוס. הוא הצביע על ארגז קרטון מצ'וקמק בפינת המשרד שלו והיה גאה בו מאד: שגרירות ישראל שלחה לו תפוזים מתוצרת הארץ.
ב-1966 ביקר כאן לראשונה. חברו הטוב, המפיק ההוליוודי ארתור כהן, נזכר בשבוע שעבר מעל דפי ה"בילד" בחוויה הרגשית העזה של שפרינגר במפגש עם ארץ התנ"ך ואנשיה, וגם בחירות המפתיעה שהיתה לו כאן: "בגרמניה אני מוקף שומרי ראש, כאן אפשר פשוט לטייל".
עד מהרה היה בן בית אצל בן גוריון בשדה בוקר ובלשכות של אשכול וגולדה מאיר. עם הביקורים שלו התרבו גם התרומות, והתמיכה בישראל הלכה וגברה. במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים, כשאירופה התפכחה מהר מאוד מהערצתה למבצע המפואר והתפנתה להביט בעין עקומה בתוצאותיו. ב"בילד" המשיכו להעריץ אותנו, כאילו היו שלוחה של לשכת העיתונות הממשלתית.
שמרנות באקלים של הסיקסטיז
בגרמניה עצמה, היו לשפרינגר המון סיבות לדאגה. "הוא היה תמיד קונסרבטיבי, ובאקלים של שלהי שנות ה-60 סירב להשתנות", נזכרת טאופר. מחאת הסטודנטים, שזכתה לתמיכה גורפת של העיתונות השמאלית, מצאה אותו ואת הפרסומים שלו זועקים שהסטודנטים אינם אלא בובות בידי הקומוניסטים במזרח גרמניה וברוסיה הסובייטית. מי שלעג לשפרינגר, צריך היה לאכול את הכובע שנים רבות מאוחר יותר, כשמסמכי השטאזי, המשטרה החשאית המזרח גרמנית, ראו אור, והתברר היקפה העצום של התמיכה לה זכו הסטודנטים מן הקרמלין ושלוחותיו.
ה"בילד" התעמר במיוחד ברודי דוטשקה, אחד ממנהיגיה הבולטים של המהפכה. כשניסיון התנקשות בחייו של דוטשקה הותיר אותו פצוע - והוא מת עשור לאחר מכן מסיבוכי הפציעה. כך הופנו כל האצבעות המאשימות אל עבר ה"בילד" ובעליו, אבל שפרינגר דבק בעקשנותו וסירב לשנות קו. לדידו, הסכנה הגדולה ביותר לחירות העולם המערבי היתה רוסיה. הוא אף דאג לתרגום ספרו האנטי-קומוניסטי לעברית, כדי שנדע גם אנו ממה להיזהר.
שפרינגר לא ראה בחייו את איחודה של גרמניה, שהיתה אחד מחלומותיו הגדולים. הקונצרן שלו המשיך לדבוק בעקשות ברעיון הזה, וממשיך לדבוק בשיתוף פעולה הדוק עם מוסדות, חברות ועיתונאים ישראלים עד היום. בין השדיים החשופים לסקנדל הפוליטי התורן, תמיד אפשר למצוא בו דברים ברוח אוהדת לישראל ולישראלים. חרם? ביקורת? את זה משאירים למתחרים.
פרידה שפרינגר, רעייתו האחרונה והיורשת שלו, אמרה למאות מעריציו
שהתכנסו למסיבת יום ההולדת המאה עד כמה היה שמח להיות איתם, ולא דיברה על המשברים המשפחתיים החדשים שאופפים את הקונצרן. נכדו של שפרינגר לא רק תבע לעצמו נתח גדול יותר של הירושה, והפסיד, אלא גם פרסם אוטובגיורפיה ממנה מצטייר הסב כמי שהזניח את צאצאיו והיה מנוכר רגשית למשפחות שהקים ופרק כלאחר יד. גרוע מזה: הוא הלך ל"שפיגל", המתחרה הכי קשה של ה"בילד", והתראיין שם על סודות המשפחה, שבימי חייו של שפרינגר שמרה על דיסקרטיות ציבורית מירבית.
גם המתקפה הזאת, כך מתברר, לא הזיקה לעסקים. הקונצרן העיתונאי הגדול באירופה ממשיך להתרחב ובבעלותו רשת ענקית של פרסומים, אתרי אינטרנט, נתחים גדולים של תחנות טלוויזיה, בית ספר לעיתונות ועוד, כולם נושאם את שמו של המייסד. אבל לא רק כך היה האיש רוצה שיזכרו אותו. בתערוכה לכבודו של שפרינגר במוזיאון היהודי בפרנקפורט יש תמונה אחת, בשחור לבן, ובה נראה שפרינגר כשהוא עומד לבדו ומשקיף על הר הזיתים. האיש שידע מלחמות ומאבקים גדולים ממידת אנוש, פשוט עומד ומתבונן בהר, ועל פניו נסוכה הבעה מכמירת לב של שלווה.
