"מה זה פינקלר": בידור זוכה פרסים

הרבה פעמים פרס הבוקר מזכיר את נבחרת אנגליה בכדורגל. שניהם ממותגים בצורה כמעט מושלמת, אך במציאות, מתברר, הם לא תמיד פוגעים - בלשון המעטה. בכל מקרה, שנת 2010 היתה שנה שפרס הבוקר כן הצליח לפגוע  עם ספרו של הווארד ג'ייקובסון (הנבחרת, אגב, לא זכתה בכלום מאז 1966. זה לא מונע ממנה לשדר לעולם אחת לשנתיים שהנה זה הולך להשתנות).

• עמיחי שלו על "חירות" של פראנזן
• להתמסר ולטבוע עם הרמן קוך
• "הילד החכם": ילד כאפות
  

בהחלט לא מדובר בספר שגרתי. ג'ייקובסון בעצם כתב פרודיה מתוחכמת (לפעמים גם מתחכמת) על מצב יהדות בריטניה, וניסה להסביר את היחס המורכב שלה אל מדינת ישראל. למעשה, הוא לא מציע איזושהי תמה אינטלקטואלית מקיפה, אבל כן מנסה לבאר את האובססיביות הזו - ומה שלפעמים נראה כחד פרצופיות - דרך פריזמה רגשית.

עטיפת "מה זה פינקלר". זוכה פרס הבוקר

לדידו, הביקורת הקטלנית המתמדת של היהודים, שייצוגיה הן החל מחרם אקדמי ועד תקריות אלימות על רקע אנטישמי - לא נובעת מאיזו תפיסה פוליטית מוצקה, אלא בעיקר ממצוקת היהודים לגבי מצבם שלהם בבריטניה. הם עדיין לא חשים בה כחלק אינטגרלי מהמדינה, לא משנה כמה הם נטועים בה עמוק, החריגות שלהם גורמת להם לפעמים לרגשי נחיתות, לפעמים לגאווה (שהיא צורה מסוימת של רגשי נחיתות) ולפעמים לפרנויות (צורה קיצונית של רגשי נחיתות).

כל איזכור לא מחמיא של יהודים, אם זה במזרח התיכון, בבריטניה עצמה, או בכל מקום אחר - גורם להם להתכווץ, להתערער, כאילו אנו באמת צריכים להיות "אור לגויים", או לפחות לא לעשות בעיות. יתרה מכך, כאילו פלוגת הסער של האס.אס מאגפות את הקיום מכל עבר, ורק מחכות לפקודה נוספת להסתער, או שמא מדובר באינקוויזיציה הספרדית, או אפילו בפרעה.

אגרסיביות או אנטישמיות

ג'ייקובסון מעמיד במרכז ספרו את ג'וליאן טרלאב, מן לוזר פרודי חסר אחיזה, המוקף בשני חברים יהודים, ומחליט לאחר ששודדים אותו, כי השוד היה על רקע אנטישמי. משום מה, כנראה חשבו שהוא חברו. או חשבו שהוא יהודי. הדבר מוביל אותו להתפלשות אובססיבית בתוך הסוגיה היהודית, שנגמרת בצלילה (או במקרה שלו, בטביעה) בתוך "מורה נבוכים" של הרמב"ם ובהתאהבות ילדותית במן יידישע מאמא המפטמת אותו במערכת יחסים תמוהה של קרפעלך ותסביך אם. מצד אחד הוא חש שזה הייעוד האמיתי שלו - להיות יהודי. מצד שני, מדי פעם נופלות עליו המחשבות הכי אנטישמיות (אבל הרי היהודים הם פעמים האנטישמים הכי גדולים, כך נכתב ונאמר לא פעם בספר).

אין בספר ממש עלילה גדולה ומובהקת, הוא יותר מעין התפלשות רפטטיבית בתוך ההוויה האתנית-דתית של יהדות בריטניה, בתוך הכפייתיות של הדמויות, במיוחד בטרלאב. הוא מתחיל בניסיון בלתי פוסק של המחבר להצחיק ולשעשע את קוראיו. לעיתים זה פשוט מעיק, כאילו בכל משפט הוא חייב להרשים ולהעלות חיוך.

בכל זאת, הנימה הזו באיזשהו שלב נרגעת מעט, או שמא פשוט המוח מתרגל אליה.

ג'ייקובסון מזכיר מאוד בפואטיקה שלו את פיליפ רות', אבל באותה נשימה גם אולי את סול בלו, ואפילו את וודי אלן וג'רי סיינפלד. למעשה, במהותו הוא דווקא קרוב יותר לבדרנים ולא לסופרים. רות' ובלו, למרות סגנונם העשיר, כל אחד כשלעצמו, והנלעגות האינהרנטית של חלק מדמויותיהם, היו תמיד מאוד ממוקדים באידיאה המרכזית שהובילה אותם, ובצלילה המרהיבה לתוך מעמקי הנפש של דמויותיהם.

כשהוא מרפה מעט, ולא מנסה להצחיק, דווקא אז הדברים מצליחים לחדור לעומק ל"מה זה פינקלר", אבל זה לא קורה הרבה וזה מתאדה מהר. לכן אם מתעלמים עד כמה שניתן מהניסיונות הבלתי מרפים לשעשע, ובאמת מנסים להבין מה לג'ייקובסון היה בוער לומר לנו, אז מבינים שאין פה למעשה שום דבר מצחיק, אלא עניין רציני ביותר; מדינת ישראל לא הופכת את חייהם של היהודים לקלים יותר בארצותיהם. כמובן, לא נראה שזה באמת מזיז לה יותר מדי. אבל בעיקר יש פה נקודת מבט מרעננת, לראות איך הדברים (כמובן, עם הסתייגויות, הרי מדובר בהגזמות) נראים משם, ולמה קל להיות כה ביקורתי כלפי ישראל, בלי להבין לעומק את המורכבויות של הקונפליקטים והרגישויות הפוליטיות.

"מה זה פינקלר" מאת הווארד ג'ייקובסון, מאנגלית: יותם בנשלום. הוצאת כתר, 357 עמ'.