ארץ זבת גופרית וחנקן: האוויר בישראל יותר מזוהם

ל"ג בעומר - יום שמח לילדים, לפירומנים ולעולים לרגל להר מירון - הוא יום קשה לא רק למכבי האש וליזמי הבניין, אלא גם לחולי הריאות ולאיכות הסביבה. שיעור זיהום האוויר מזנק בחג המדורות שנה אחרי שנה.

בכלל, השבוע הוא שבוע רע לאוויר שאנחנו נושמים: ביום חמישי שעבר סבלו תושבי בגוש דן מריח רע, דומה לכלור, ששרר בכל המטרופולין במשך שעות. מקור הצחנה נותר בגדר תעלומה, וכך גם מקורו של סירחון דומה שהתפשט אתמול (ב') באזור השרון. גם שלשום (ב') הורגש ריח רע מהוד השרון עד תל מונד, בשל שריפה במזבלה בטייבה.  

המדורות וזיהומי השבוע מעוררים עניין כיוון שהם נפוצים על שטח גדול ומאוכלס בצפיפות - ומדיפים ריח חזק. אך למעשה, מדובר בקומץ קטן. במשרד להגנת הסביבה מתקבלות מדי שנה כ-500 תלונות על ריחות רעים, רובן בשל דליפות של גזים רעילים ממפעלי תעשייה. רעלים רבים נוספים, הנפלטים מדי יום בכמויות ענק ממפלטי המכוניות וארובות מפעלים, אינם מדיפים שום ריח, או שהם מעוררים את חוש הריח החלש שלנו רק כשהם מצטברים באוויר בכמות משמעותית.

"אנחנו נושמים בכל רגע נתון אלפי סוגים שונים של גזים רעילים", אומר ד"ר אריה ונגר, ראש תחום אנרגיה בארגון אדם, טבע ודין, "חלקם מגיעים מהתעשייה וצי הרכב המקומיים, ואחרים נודדים באטמוספירה ומתפשטים בתפוצה עולמית".

בהשוואה בינלאומית, מה מצב האוויר הישראלי? האם המכוניות והמפעלים שלנו פולטים יותר או פחות זיהום מבמדינות אחרות? כדי לענות על כך, צריך למדוד את הגזים השונים באוויר בכל המדינות ולהשוות ביניהם. נראה כי מדידה מלאה של כל סוגי הגזים השונים אינה אפשרית. "לאף גוף אין מספיק ידע לאסוף את כל המידע על כל הגזים הרעילים בעולם", אומר ונגר. 

ועם זאת, הממשלות והארגונים בעולם מבצעים מדידות קבועות של האטמוספירה, שבהן הם עוקבים אחרי קבוצה קטנה וממוקדת של חומרים מזיקים נפוצים וקלים יחסית למדידה: האוזון (O3), העופרת (PB), הפחמן החד-חמצני (CO), הפחמן הדו-חמצני (CO2), החנקן הדו-חמצני (NO2) הגופרית הדו-חמצנית (SO2) והחלקיקים הנשימים (PM).

חלק מהחומרים הללו (פחמן דו-חמצני, למשל) הם גזים טבעיים שנמצאים באוויר תמיד, אך התעשייה הגדילה את תפוצתם והפכה אותם למפגע בריאותי וסביבתי; אחרים הם גזים רעילים שכמעט אינם מסתובבים באוויר בכלל.

יותר אוזון, יותר גופרית, יותר CO2

הארגון הבינלאומי למעקב אקלימי - IPCC (מארגן ועידות האקלים העולמיות, כמו הוועידה בקופנהגן) מבצע אחת לכמה שנים השוואה כוללת של כמויות הגזים הללו בתחנות הניטור ברחבי העולם. לפי נתוני הארגון, ההיקף הממוצע של פליטות CO2 ממפעלים ומכוניות שנמדד בתחנות הניטור בישראל עמד ב-2008 על כ-2.8 טון לנפש.

נתון זה, מציב את ישראל במקום ה-38 מ-214 ארצות, מדינות ואזורים בעולם, כאשר המקום הראשון (גיברלטר, עם כ-43 טון לנפש) הוא הגרוע ביותר, ואילו המקום האחרון (צ'אד) הוא הטוב ביותר. במלים אחרות: שיעור פליטות CO2 בארץ גבוה בהרבה מהממוצע העולמי.

ריכוז החנקן הדו-חמצני (NO2) והגופרית הדו-חמצנית (SO2) נמדד לפי הכמות שלהם באטמוספירה בכל קילומטר רבוע של שטח מיושב. לפי נתוני ארגון IPCC, עמד השיעור הממוצע של ה-NO2 בישראל ב-2008 על כ-760 טון לק"מ מיושב, במקום ה-26 מתוך 141 ארצות ומדינות בעולם (כשהמקום הראשון הוא הגרוע ביותר); שיעור ה-SO2 בישראל עמד על כ-3.3 מיליון טון לק"מ מיושב, ה-15 מ-141 מדינות. גם שיעור החנקן והגופרית הדו-חמצניים בארץ גבוה, איפוא, בהרבה מרוב העולם.  

התוצר דומה, הזיהום גרוע יותר 

הנתונים הללו עשויים להטעות: אבל שיעור זיהום האוויר בישראל גבוה למדי גם בהשוואה למדינות מתועשות אחרות. שיעור ה-CO2 בישראל בשנת 2008 היה במקום ה-9 מתוך 30 מדינות ארגון המדינות המפותחות (OECD); שיעור הגופרית הדו חמצנית (SO2) בישראל היה במקום ה-11 ב-OECD; שיעור החנקן הדו חמצני (NO2) היה במקום ה-13 ב-OECD. שיעור הפליטה של כל שלושת הגזים הללו בישראל היה גבוה פי כמה מאשר בשבדיה, פינלנד, אוסטריה ורוב מדינות מזרח אירופה.

ההשוואה הזו מתבקשת, מכיוון שזיהום האוויר גרוע יותר, בממוצע, במדינות עם רמת חיים גבוהה מאשר במדינות מתפתחות. מזהמות האוויר הגדולות ביותר, ביחס לגודלן, הן המדינות המייצרות נפט, כמו איחוד האמירויות הערביות, כוויית ולוב. אחריהן צועדות מדינות המערב העשירות, ואחריהן מדינות כמעט-מערביות כמו ישראל.

יותר ממחצית מדינות העולם הן מדינות מתפתחות ועניות. זיהום האוויר בערים גדולות באסיה ובאמריקה הלטינית - בייג'ין או מקסיקו סיטי, למשל - גרוע עוד יותר מאשר במערב, אך ממוצע הזיהום הארצי של המדינות המתפתחות הוא נמוך כי באזורים הכפריים כמעט אין זיהום.  

חיפה: נושמת את מפעלי המפרץ(צילום: מונט גלפז)

קומץ מדינות מערביות, כמו בריטניה, סובלות, לפי הנתונים הללו, מזיהום אוויר חמור מעט משלנו. אבל גם ההשוואה לבריטניה בעייתית: בריטניה עשירה מישראל, הייצור התעשייתי שלה גדול יותר וכך גם מספר כלי הרכב לנפש. אם הגיוני להניח שהזיהום בישראל גרוע בהרבה מאשר בגוואטמלה, לאוס או רומניה, למשל, הגיוני גם שהוא נמוך מעט מבריטניה.

את שיעור הזיהום האוויר בארץ צריך להשוות למדינות שנמצאות יחד אתנו בשוליים של העולם המערבי והתוצר שלהן דומה לשלנו: איטליה, יוון, ספרד, פורטוגל, קפריסין, ניו-זילנד, דרום קוריאה, טאייוואן, צ'ילה, צ'כיה, סלובקיה וסלובניה. אם בודקים את נתוני IPCC ומשווים אותנו ל-12 המדינות הללו, מתברר שמצבנו גרוע ביותר.

שיעור פליטת ה-CO2 בארץ גבוה מאשר באיטליה, יוון, ספרד, פורטוגל, קפריסין, ניו-זילנד, דרום קוריאה, צ'ילה, צ'כיה, סלובקיה וסלובניה ונמוך יותר רק ביחס לטייוואן ולקפריסין; שיעור הגופרית הדו-חמצנית בישראל גבוה יותר מאשר ב-9 מ-12 המדינות הללו; שיעור החנקן הדו-חמצני גבוה יותר רק באיטליה ובדרום קוריאה ונמוך יותר בכל 10 המדינות האחרות. בסך הכל, מ-12 המדינות, דרום קוריאה היא המזוהמת ביותר, ישראל אחריה ואחר כך כל השאר. שיעור פליטת ה-CO2 בארץ כפול מבפורטוגל וריכוז ה-SO2 באוויר כאן גבוה כמעט פי שלוש.  

"המפעלים מצפצפים ואין אכיפה"

גם ועדת מומחים שכינס המשרד לאיכות הסביבה ב-2008, בראשות הפרופסור מנחם לוריא, אספה נתונים השוואתיים מעמיקים על מצב האוויר בארץ בהשוואה לחו"ל, והגיעה למסקנה דומה: זיהום האוויר בארץ גבוה מהמקובל במערב.

המחקר השווה בין השיעור הממוצע של הגזים המזיקים באוויר גוש דן עם אלה של כ-20 ערים גדולות בארה"ב ובמערב אירופה. נמצא כי שיעור דו-תחמוצת NO2 בארץ היה גבוה מאשר בברלין, באנטוורפן שבבלגיה, בליסבון בירת פורטוגל, במרסיי שבדרום צרפת, באתונה ובסלוניקי שביוון, בכל הערים הגדולות במדינות פלורידה, טקסס וקליפורניה בארה"ב, וגבוה יותר רק בלונדון, ניו-יורק ופריז. 

שיעור גז האוזון בערי ישראל היה גבוה יותר מאשר בכל הערים שנבדקו בניו-יורק, טקסס ופלורידה, צרפת, בריטניה, ספרד, פורטוגל, קפריסין וטורקיה, ונמוך יותר רק ביחס לערי איטליה ולחלק מהערים בגרמניה ובקליפורניה. שיעור החלקיקים הנשימים (PM10) היה הגבוה ביותר בעולם המערב - יותר מכל הערים שנמדדו בארצות הברית, צרפת, בריטניה, גרמניה, ספרד, פורטוגל, איטליה, בלגיה ויוון.

היקף הזיהום הגבוה בארץ אינו אמור להפתיע את מי שמכיר את הדרך שבה מתנהלים כאן דברים. "הבעיה עם הזיהום דומה לבעיה בנושאים אחרים", אומרת רונית פיסו, מנכ"ל הקואליציה לבריאות הציבור, "הכנסת מחוקקת חוקים מצויינים להגן עלינו מזיהום האוויר, אבל הם לא נאכפים כמו שצריך".

מפעלים בישראל, כמו במדינות מפותחות אחרות, מחוייבים בערכי יעד: כמות מסויימת של גזים מזהמים שאסור להם לפלוט יותר ממנה. "מי שחורג מערכי היעד הוא עבריין", מדגישה פיסו, "אבל מפעלים חרגו מהם על ימין ועל שמאל, כולל המפעלים הכי גדולים - בתי הזיקוק וחברת החשמל. בהרבה מקרים, הרשויות אכפו את החוק , אם בכלל, באיחור, והטילו קנסות קטנים. לא ברור לי אם במשרד בכלל מצפים מהם שלא יחרגו מהיעד. יש מחסור בפקחים והם לא נמצאים מספיק בשטח. הרי היו מקרים שמכבי האש דיווחו על זיהומים כשהם הגיעו להציל חיים של עובדים. איפה היו הפקחים?"

זיהום אוויר בסין: הממוצע שלנו עוד יותר גרוע(צילום: Gettyimages Imagebank)

סיבה נוספת לזיהום הגבוה היא צפיפות האוכלוסין הכבדה והכשלים התכנוניים שמחמירים אותה. "כל ליקוי תכנוני מגביר את זיהום האוויר", אומרת פיסו, "אין הפרדה בין אזורי תעשייה למגורים. יש כמה אזורי תעשייה נפרדים, אבל רובם מפוזרים בכניסה לכל יישוב, וחלקם נמצאים ממש ליד בתי ספר. יש עומס עצום של מכוניות ומשאיות בכבישים. יש כאן יותר מכוניות מאשר במדינות מתפתחות ויותר מכוניות ישנות מאשר במדינות מפותחות, וביחד זה אומר יותר זיהום".

אסטמה, פגיעה במוח ומחלות עצבים

השפעתו המעשית של זיהום האוויר על חיינו פשוטה: פגיעה בבריאות. מנתוני המשרד להגנת הסביבה עולה כי גז האוזון, למשל, גורם ל-8% מהמקרים שבהם חולים מתאשפזים בבתי החולים בשל מחלות ריאה, ודו תחמוצת החנקן גורמת ל-4% נוספים מהמקרים הללו. פחמן חד-חמצני פוגע באספקת החמצן לדם והעופרת פוגעת במערכת העצבים. החלקיקים הנשימים הם המסוכנים ביותר: הם גורמים ל-8% מכלל מקרי התמותה של מבוגרים ול-34% ממקרי האשפוז של ילדים.

חלק מהגזים המזהמים - גופרית דו-חמצנית, או אוזון, למשל - מתפרקים זמן קצר אחרי הגעתם לאטמוספירה ומזיקים בעיקר לאיכות האוויר המקומי. פליטה מוגברת של הגזים הללו במפרץ חיפה פוגעת בעיקר בבריאות של תושבי חיפה והקריות, פליטה שלהם ברמת חובב פוגעת בתושבי באר שבע והסביבה, וכך הלאה. הגזים הללו הם בעיה לאומית ומקומית, וככל שמדינה מאפשרת למפעלים לפלוט אותם יותר, תושביה סובלים יותר.

גזים אחרים, כמו תחמוצות הפחמן והחמצן, נשארים באטמוספירה כמו שהם במשך זמן רב, ונישאים ברוח ממקום למקום, כך שפליטה שלהם במדינה אחת פוגעת בבריאות התושבים במדינות אחרות. גם אם ישראל תפחית את פליטת ה-NO2 שלה לאפס (דבר שאינו אפשרי) אנחנו נמשיך לנשום אותו ממדינות אחרות. חלק מהגזים הללו - בעיקר NO2 ו-CO2 - הם חלק מאפקט החממה - גידול בבליעת קרני השמש באטמוספרה של כדור הארץ עקב שינוי בהרכב הגזים שלה, הגורם, כנראה, לכדור הארץ להתחמם, מה שגורם לשטפונות ואסונות.

כדי לעצור את האפקט הזה, חתמו מרבית מדינות העולם על אמנת קיוטו  שנכנסה לתוקף ב-2005 ומחייבת את המדינות המפותחות להפחית את היקף פליטות גזי החממה שלהן. למרבה האבסורד, ישראל אינה מוגדרת כמדינה מפותחת - מסיבות שאינן קשורות לנושא - ולכן אינה מחוייבת בהפחתת הזיהום.

עם זאת, למדינות המפותחות מותר "לסחור" בחובתן להפחית את הזיהום - כלומר, לתרום כסף למדינות מתפתחות שמבקשות להפחית את זיהום במקומן. לרשויות ולמפעלים בישראל, כמדינה "מתפתחת", מותר לקבל סיוע כזה, ובארגוני הסביבה אומרים שישראל ניצלה אותו היטב. 

העובדה שישראל - בניגוד לארה"ב - חתמה על אמנת קיוטו ומנצלת אותה, המודעות הסביבתית הגוברת והמעבר לגז טבעי הופכים את ארגוני הסביבה לאופטימיים: רובם מעריכים שהזיהום בארץ נמצא במגמת ירידה, לפחות ביחס לעולם.

המצב היה גרוע עוד יותר עד שנת 2004, כיוון שכמעט כל החשמל בארץ יוצר מפחם ומסולר. בעקבות גילוי הגז הטבעי בחופי ישראל ועסקת הגז הטבעי עם מצרים, הוסבו כמחצית מתחנות הכוח של חברת החשמל לייצור חשמל מגז. רובן הוסבו השנה בחזרה לסולר, עקב הפסקת האספקה ממצרים, אך הן אמורות לחזור להפעלה בגז טבעי עד 2013.

"כשמשווים נתונים משנים שונות מתברר שהכיוון הכללי הוא ירידה בזיהום", אומר ונגר, "עדיין יש דברים חמורים שצריך לטפל בהם: דליפות דלק בתחנות, למשל, שגורמות לפליטה מוגברת של גז אוזון. אבל האכיפה משתפרת, יש ירידה בשימוש בפחם, והמכוניות החדשות פחות מזהמות. הרבה מהנתונים על הזיהום אינם עדכניים כי המחקרים לוקחים זמן, כך שכל הנחה בנושא היא לא מבוססת, אבל אם אתה שואל על התחושה שלי, אני יכול לומר בזהירות שאני מקווה לטוב".