ביקורטרו: זוכרים את דיאבלו הראשון?
מיליונים ברחבי העולם מחכים לדיאבלו 3 שמגיע בשבוע הבא. זמן מעולה לצלילה נוסטלגית במבוך הזכרונות של המשחקים הקודמים בסדרה
אומרים שאת הפעם הראשונה זוכרים הכי טוב. היום הראשון בבית הספר, הפעם הראשונה שנוהגים, נשיקה ראשונה. משחק התפקידים הממוחשב הראשון ששיחקתי בו היה Diablo, אז אתם יכולים להבין את תחושת הנוסטלגיה ששוטפת אותי לקראת יציאתו הקרובה של דיאבלו 3, שש-עשרה שנים אחרי.
עוד ב-games.co.il:
נכון, משחקי תפקידים ממוחשבים היו קיימים הרבה לפני הגעתו של Diablo. יותר מזה - יש כאלה שלא יכבדו אותו בתואר "משחק תפקידים", ויפנו אליו אצבע מאשימה כיוצר תת-ז'אנר הבתר-שסף הנחות לדעתם. אני אהיה הראשון שאודה בפשטותו של דיאבלו - אבל זו הייתה פשטות אלגנטית, מדוייקת וממכרת, שכדי ליצור אותה, לא פחות מאשר אפוס כמו Witcher 2, צריך מידה רבה של כשרון.
אני גם אזכיר למבקרים שבאמצע שנות התשעים היה ז'אנר משחקי התפקידים הממוחשבים במשבר רציני. מז'אנר מוביל בסוף שנות השמונים הוא נדחק לפינה שולית תחת זרם בלתי ניתן לעצירה של משחקי פעולה מגוף ראשון ואסטרטגיה בזמן אמת. שני משחקים עזרו לו להתאושש ולחזור למרכז הבמה: אחד היה Baldur's Gate, שהביא את הסיפור, העולם, אפשרויות הבחירה. השני היה דיאבלו, שחידש עם קרב מהיר, ריבוי משתתפים מקוון (שלא היה קיים בז'אנר לפני כן), דמויות עם עצי skill נפרדים, מבוכים אקראיים ואינסוף loot לבזיזה.
פשטות זכה
דיאבלו הראשון הציע שלושה מקצועות: הלוחם המשוריין, מומחה קרבות פנים-אל-פנים; הגנבת, המיומנת בחץ וקשת ומסוגלת לזהות מלכודות; והמכשף, חלש פיזית אך בעל ארסנל קסמים הרסני שהיה גורם לוולדמורט לקנא. במפגש הראשון שלי עם המשחק נכנסתי למגפיו המשוריינות של הלוחם ומצאתי עצמי משקיף ממבט עילי על הדמות החדשה שלי בכפר קטן בשם Tristram, אליו הגעתי כדי לחקור רשע קדום שהתעורר משנתו עמוק מתחת לאדמה.
דיברנו על הפשטות של דיאבלו. המפתחים בבליזארד למעשה לקחו את הנוסחה של משחקים מסוג שנקרא Roguelike, שהיו נפוצים בתחילת היסטוריית הגיימינג לפני שנסוגו אל השוליים כמשחקי קוד פתוח, מיצו ממנה את הגרעין הבסיסי ביותר שלה - חקירת מבוכים אקראיים תוך לחימה במפלצות ואיסוף שלל - ואז עטפו אותו באריזה אודיו-ויזואלית יפה ובמשחקיות זורמת ומלוטשת כמו שבליזארד יודעים ליצור. התוצאה הייתה נגישה, מהפנטת, ובדיוק הדבר שסוג המשחקים הזה היה צריך כדי לזכות בהכרת המיינסטרים. המורכבויות והעומק יכלו לחכות לדורות עתידיים של משחקי תפקידים-פעולה.
הפשטות המכוונת הזו היא שהפכה את דיאבלו נגיש לילד בן ה-8 שהייתי אז. משחקיות ההקלק-ותקוף-הקלק-ואסוף שלו הייתה כל מה שאני - ועוד כמה מיליונים ברחבי העולם - היינו צריכים. סיימתי את המשחק פעמיים: פעם אחת בדמות הלוחם ופעם נוספת עם דמות הגנבת. המכשף לא היה אז "מגניב" מספיק בעבורי - וגם התחלתי לאבד תחושה באצבעות יד ימין.
שובו של הגיהינום
מייד אחרי ההצלחה של דיאבלו התחילו לצוץ חיקויים כמו פטריות דם אחרי גשם חומצי בגיהינום. למי שמעוניין בתואמי דיאבלו מוקדמים - כולם יותר משוכללים ממנו בדרך כזו או אחרת - מומלץ לבדוק את Nox של Westwood, את Darkstone של Delphine, את Revenant של Eidos, את Throne of Darkness של סיירה ואת Divine Divinity של Larian.
כשהגיע Diablo 2 ב-2000 התמכרתי למשחק מחדש. אחרי תבוסת דיאבלו (פעמיים!) במשחק הקודם, התברר שהוא בכל זאת הצליח להימלט לעולם החיצון בעזרת הגיבור ביש המזל שלכאורה ניצח אותו. כותר ההמשך הרחיב את היצע הדמויות לחמש, כל אחת עם יתרונות וחסרונות משלה, וההרפתקה לא הייתה מוגבלת יותר לכפר פיצפון באמצע שום מקום והובילה אותנו למקומות אקזוטיים יותר ובהם מדבריות אכזריים, ג'ונגלים מדכדכים והגיהנום עצמו.
ניסיתי ראשית את דמותו של הברברי, שנראה לי כהמשכו הפראי של הלוחם בו השקעתי שעות רבות במשחק המקורי. יחד איתו יצאתי למסע ארוך ומאתגר מול כוחות האופל, מסע בו גיליתי מה עלה בגורלה של Tristram ותושביה, חקרתי את סודותיה של ה-Horadric Cube, המסתירה בתוכה מגוון מתכונים ליצירת חפצים קסומים, והתגלגלתי בטעות אל "שלב הפרות הסודי" בו נרדפתי ע"י פרות מאובזרות היטב מעטין ועד ראש. האצבעות, אגב, החלימו, מאחר וב-Diablo 2 ניתן היה להשאיר את העכבר לחוץ על המטרה במקום להקליק עליה באטרף.
את המסע השני שלי עשיתי בדמותו של הנקרומנסר, שיש לו קשר אינטימי לממלכת המוות. מה רע בצבא של 20 שלדים שיעשו בשבילי את העבודה המלוכלכת? יש לכם מושג כמה זמן לוקח להוציא כתמי דם גובלינים משריון קשקשים? הופתעתי לגלות - דבר שהיה פחות ניכר בעבורי בדיאבלו הראשון - שעולם המשחק הנבנה אקראית מעניין גם כשחוקרים אותו שוב ושוב, וזה החזיק אותי על דיאבלו 2 עד שהגיעה חבילת ההרחבה, Lord of Destruction, שהציגה אזור חדש לחקור ושני מקצועות חדשים: הדרואיד והמתנקשת. 2001: זו הייתה השנה בה התמכרתי לאחרונה למשחק בתר-שסף מהסוג.
השטן הגדול הבא
האם אשים את ידיי על דיאבלו 3 כאשר זה יצא ב-15 במאי? אני קרוע. למרות שהמרצה שלי הוא בבסיסו אדם נחמד, אני חושש שהוא לא יסכים לדחות את מועד הגשת הסמינר שלי רק בגלל שמתחשק לי להראות לרשע התורן שאני עדיין יודע למחות צבאות פנטזיה שלמים בהקלקת עכבר. גם אם אני אצליח לאזור את כוח הרצון ולדלג הפעם על הצלת עולם Sanctuary, יהיה מעניין לראות איך הוא יתקבל בקרב קהל הגיימינג המודרני: אנליסטים צופים לו מכירות של 4 מיליון יחידות בשנה הראשונה, אבל האם הוא יצליח לגייס לצידו גיבורים חדשים או שהלגיון הזה יהיה מורכב ברובו מגיימרים נוסטלגיים כמוני?
