פרידה מ'מהיום למחר': השפיות לא גרה כאן יותר
היא היתה אי של הגיון בתוך טלוויזיה מלאה כאוס ותזזיתיות, ותשובה אינטלקטואלית לחדשות הפורנוגרפיות והאלימות ששודרו לפניה. אריאנה מלמד נפרדת בכעס מ"מהיום למחר" - אחת מהתוכניות הבודדות שהתייחסו אל הצופה בכבוד אמיתי
עוד לפני ההספדים, כדאי לברר את סיבת המוות. האם היתה זו רק גסיסה איטית והכרחית, או אולי בוצע כאן וידוא הריגה אכזרי, סר טעם ובטרם עת? או אולי בכלל מדובר בהוצאה להורג ללא משפט? בחסות החשכה, באישון ליל ובשעה המאוחרת בה שודרה "מהיום למחר", ייתכן וכל התשובות כאחת נכונות.
הערוץ הראשון משנה את לוח השידורים
היא היתה אי של שפיות לאנשים שרוצים להבין את החדשות שלהם, לא רק לצרוך אותן כאשד בלתי פוסק של אסונות, טרגדיות, חידושים בעולם הידוענים ולידות של גורי פנדה. היא היתה כתובת טלוויזיונית יחידה למי שרצו להתעדכן קצת בנעשה במוסיקה קלאסית, במחול, בספרות ובתיאטרון מבלי שהללו יעברו דרך מכבש משטח, מרדד ומצהיב.
היא שידרה תחושה קצת כוזבת, שהזמן לא באמת דוחק ואפשר לברר כל נושא עד תומו באמצעות המומחים שהגיעו לאולפן, ולא חשוב אם זה יחסה של הכנסיה הקתולית לכמריה המתעללים, או מה באמת מתרחש שם בסודן.
המגישים המזוהים עימה, דויד ויצטום וענת שרן, ידעו להעביר לצופיהם את המסר הברור שיהא הנושא אשר יהא, באולפן יושבים אנשים אינטליגנטים שמסוגלים לשוחח עם מקצוענים על כל נושא שטעון בירור, מבלי להתבלבל ומבלי לבצע פשעים נגד השפה העברית בשידור חי. אחר כך אפשר היה לכבות את המכשיר בתחושה שהעולם עודנו מאיים ומבהיל, אבל לפחות ברור יותר מדוע.
והיא היתה כל כך טובה עד שכמעט אי אפשר היה לראות את האילוצים והמגבלות שהוטלו עליה. תקציבים אפסיים, חוסר יכולת להפעיל כתבים וליזום נושאים שמצריכים שינוע של צוותים מהכא להתם ועיצוב אולפן שמרני ולא מעודכן. ויצטום, שרן ואחרים - חיפו על כל אלה במופע של סקרנות אמיתית, יכולת מופתית ליצירת דיאלוג והתעלמות מוחלטת, מקצוענית וחסרת פשרת מן האגו של עצמם. כל זה לא הפך אותם לקרחונים מדברים. להיפך. הם יצרו סטנדרטים של מהוקצעות שאין להם, ולא יהיו להם, אח ורע בשום ערוץ שהוא.
אז למה להוריד, למה? כי למישהו דחוף ליצור מראית עין של חידוש? כי זה לא מה שיציל את רוממה? ולוח משדרים חדש, כן יציל? ומה איתנו, הצופים הנאמנים למדי? אמת, לא היינו שם כל לילה, ולפעמים חטאנו בבהיה מטומטמת בשידורים החוזרים של "סיינפלד", או נרדמנו באמצע מרדף של אריה אחרי אנטילופה בנשיונל ג'ואגרפיק. האם אנחנו באמת ראויים לעונש אכזרי ובלתי מידתי שכזה? ואיפה נמצא את התמהיל הפוליטי-מדיני-חברתי-תרבותי המאוזן והנעים הזה במקומות אחרים ובמשבצת הזמן האחרונה לפני שמכבים את המכשיר?
ואולי - הנה מחשבה מחרידה - אנחנו מעטים מדי. אולי באמת אין די צופים תאבי דעת וסקרנים כמו המגישים של "מהיום למחר" כדי להצדיק את קיומה. אולי
צודקים החכמים מהערוץ השני, שהשכילו להבין כי רובנו רוצים את החדשות שלנו תזזיתיות וקצביות על סף ההיסטריה ומלאות בידור ורכילות, ובעולם כזה באמת שאין מקום לעשרים דקות רגועות ומחכימות כאלה.
ואם זה נכון, ואם כולנו הסתדרנו ומצאנו מקום נעים ונוח בתבניות הוולגריות של המדיום המסחרי, באמת לא מגיע לנו משדר כמו "מהיום למחר". כדי לענות על השאלות האלה, אפשר היה להושיב מומחים לתקשורת מול ויצטום וללבן את הדברים עד תום. עכשיו כבר אי אפשר.
