הברית החדשה והמבישה

דלי המים הקרים והמעופשים שיצקו הלילה בנימין נתניהו ושאול מופז על ראשיהם של אזרחי ישראל לא אמור להפתיע וגם לא לחדש דבר. לכאורה וגם למעשה, כבר למדנו על בשרנו כל מה שאפשר ללמוד על פוליטיקה מכוערת, משקרת וצרת אינטרסים. ועדיין, בגלל אופי האדם הנאיבי מנעוריו, או בגלל שאצלנו לעולם לא אובדת תקוותנו, רבים התעוררו לבוקר הזה נדהמים ואף נעלבים.

מה בעצם אנחנו רוצים משני המנהיגים המפוארים, מצמד האישים המרשים, בנימין נתניהו ושאול מופז? בדיעבד, לשניהם כאחד היה רעיון הבחירות תקוע כלפיד בישבן. ראש וראשון, ראש הממשלה, נדחק כדרכו לפינה וניסה להיחלץ ממנה בצעד נמהר ומיותר - הקדמת הבחירות. כשנוכח בוועידת הליכוד שאויביו מבית עקשנים ומאיימים יותר מאויביו האחרים, הזדרז להתחרט, להתקפל ולזגזג.

מי עוד יעז להאמין למופז? במסיבת העיתונאים עם נתניהו (צילום: גיל יוחנן)

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מי צריך חרדים בצה"ל? / שלום פרוינד

לא יהרסו את השכונה שלי בבית אל / הראל כהן

קשה להעריך אותו, אבל אפשר להבין אותו: צירי הליכוד הקיצוניים, הפייגליניים בהצבעתם או לפחות בדעתם, אינם בג"ץ. איתם לא מתחכמים ואותם לא עוקפים. בחירות רחוקות, ועד אז, הופעה מתמשכת של להקת הצינון "קול ודממה" מבית הכוריאוגרף שאול מופז, מסדרות את נתניהו לא רע בזירה המקומית. ואילו מחיר הזגזוג - פגיעה באמינות - קטן על ביבי. גם בחוג אוהביו הלוהט ביותר, איש לא רואה בו איש עקרונות.

בשעה שעבור נתניהו, החבלה התדמיתית היא מכה קלה בכנף, אצל מופז מדובר בצניחה חופשית אל תוך צלע הר. מי עוד יעז להאמין לאיש שמרסק את שרידי יושרתו עבור תיק בודד ללא תיק ודחיית הקץ האלקטורלי? כמה מטומטם יכול הבוחר הישראלי להיות, בעיני הפוליטיקאי הישראלי, שכבר נטש מפלגה רגע אחרי שהכריז "בית לא עוזבים", ועכשיו זחל לממשלה שאותה התחייב להחריב ולהחליף. איזו משמעות תהיה אי פעם לאג'נדה, כל אג'נדה, שתבקע מפי מופז או מפי החברים בתנועה הלא ברורה שמשתרכת אחריו?

זו לא רק קדימה, לאו דווקא היא. אם יש משהו שהישראלי עוד יכול ללמוד מהברית החדשה, המבישה, בין נתניהו לבין מופז, הוא שעליו להתפכח מחלום המרכז. כמו דירה במגדל, כמו הסמארטפון האחרון, כמו חופשה שהכול-הכול כלול בה, המוני ישראלים מפנטזים (ואז מצביעים) על מרכז פוליטי נחמד, שיצליח להשיג הכול בלי לטלטל שום דבר ובלי להרגיז אף אחד. התרגיל המצליח של הלילה האחרון הוא הוכחה ניצחת לאי-אמון ברעיון ה"מרכז" הדמיוני הזה. אזרח המעוניין שנבחריו יהיו נאמנים לעקרונותיהם, לעקרונותיו, מתבקש בזאת לבחור צד: ימין, או שמאל, או משהו מובהק אחר. צד שיישאר עקבי, גם אם פרגמטי. לא "גמיש" עד מעבר לגבול הבחילה, לא הפכפך, לא אופרטוניסטי ולא מוליך שולל.

ממש לא מסובך. מספיק ברור?

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il