הבלתי מתורגמים: רקוויאם אמריקני
בסיפוריו האחרונים חוזר ג'ון אפדייק לנושאים שהצטיין בתיאורם כמעט חצי מאה. "הבלתי מתורגמים" בעקבות אחד מגדולי הדור של הספרות המערבית, שגילה לקוראיו את אמריקה
בספר הזיכרונות "מודעות עצמית", מתאר את עצמו ג'ון אפדייק כ"מרגל ספרותי באמריקה הממוצעת, אמריקה של בתי ספר ציבוריים ושל סופרמרקטים". חמישה עשורים שקד אפדייק על שליחותו החשאית, והתשדורות המוצפנות ששלח אודות אותה אמריקה שבקרבה חי - נקלטו היטב ביבשת ומחוצה לה, והצטיינו בפיוטיות ובדקות הבחנה. "הדמעות של אבא" (My Father's Tears), קובץ של סיפורים אחרונים שכתב אפדייק לפני מותו, נותן עוד הזדמנות להתוודע למופת הכתיבה של אחד מגדולי הסופרים האמריקנים במאה ה-20.
רוצים לקרוא טעימת תרגום מספרו של ג'ון אפדייק? היכנסו לכאן!
שמונה עשר הסיפורים, שפורסמו לאורך העשור החולף ב"ניו-יורקר" ובמגזינים אחרים, אישיים מאוד ואפשר לראות בהם וריאציות על חוויה מרכזית אחת: אדם מבוגר בשנים שלאחר פרישתו משוק העבודה, ולפיכך, במרומז, מצוי גם לפני מותו הקרב. על רקע זה, מניע את העלילה אירוע יוצא דופן שמעלה רגשות מן העבר, ואלה בתורם מביאים את המעורבים לבחון את חייהם: אלו שחיו, אלו שהחמיצו ואלו שעוד נותרו.
הבלתי מתורגמים:
- הארד בוילד אגרול
- הייקו על מגרש הבייסבול
- השיבה להודו
- לקרוא ו(לא) לשרוף
הדפוס הנזכר בשום אופן איננו נוסחתי, וכל סיפור מתאפיין בעולם גדוש ועצמאי משלו. בזכות כך, מתוך סך מצומצם של תאים משפחתיים ומרחבים זוגיים שמאכלסים את "הדמעות של אבי", מצטיירת תמונה אמריקנית כוללת ומרשימה. גם כשאפדייק מתאר חוויות אישיות בעיקרן, רגישותו הבלתי-רגילה להרגלים, לערכים ולניואנסים סוציולוגיים ולשוניים, הופכת אותו למנסח מושחז של תקופה ומקום. לא בכדי הוא נחשב במובנים רבים כמי שבמשך עשרות שנים גילה לקוראיו, ובכן, את אמריקה.
זה בדיוק מה שקורה גם בקובץ הזה. מדובר באמריקה מאוד מסוימת, כמובן: לבנה, מבוססת ופחות או יותר משכילה. העלילות בדרך כלל נעות, בהתאם, במרחב שבין פנסילבניה, ניו אינגלנד מסצ'וסטס וניו-יורק בין ערים גדולות ובתי פרברים, ועוסקות במרצים באוניברסיטה, באשפי פיננסים ובמנויים אחרים של ה"בוסטון גלוב". אבל בשונה מסופרים אחרים בני ארצו, העולם של אפדייק בפירוש לא מוגבל לגבולות הגיאוגרפיים והתרבותיים של ארצות הברית הוואספית. להפך, הסיפורים רוויים בגיחות לספרד, לאיטליה, להודו או למרוקו, ואפדייק מציב את האתרים האלה כניגוד חריף ומעורר לעולם שבו הדמויות שלו מורגלות.
כמיהה למגע אנושי
כך שוד שאירע במהלך טיול בסביליה, למשל, והצריך טיפול רפואי ברובעי העיר האפורים הרחק מעיני התיירים, מעורר אצל מרטין פיירצ'יילד כמיהה למגע האנושי והפשוט של נהג המונית והרופא הספרדים; בסיפור בשם "התגלות" נגרר הגיבור הגמלאי אחר אשתו בין מקדשי דרום הודו, באין אונים ניכר ("מילפורד לא היה טוב בהינדואיזם. הוא התבלבל ללא הרף בין וישנוּ לשיווה ולא הבחין בהבדלי עיצוב השיער הדקים שהבדילו ביניהם") - אבל בערב הסיום של הטיול המאורגן, המפגש עם אחת מנשות ניו-יורק הנובורישיות של הקבוצה מזמן לו רגע מאוד מיוחד, כפי ששם הסיפור מרמז באירוניה.
גם כשהוא לא מפליג אל מעבר לאוקיינוס, אפדייק ער מאוד לכך שהחברה האמריקנית שעליה הוא כותב היא חברת מהגרים, על טיבו הדינמי של המושג. בין אם אלה האירופאים שיישבו את פנסילבניה, גרמנייה שהגיעה לבוסטון לאחר מלחמת העולם השנייה וגם בשנות ה-70 לא משתחררת ממוראותיה, או פקידה הודית בבית חולים - שבסארי עתיר בד שלה "מייחצנת את הרב-תרבותיות של המחלקה" - התמונה האמריקנית איננה שלמה ללא המגוון האתני.
לא מעט מבקרים הגדירו את קובץ הסיפורים כמסכם, והקריאה בו מבהירה מדוע. מרבית הגיבורים כאמור מבוגרים, והחוכמה שבה ניחנו מאפשרת לחשוף גלריה עשירה ומורכבת של מצבי נפש. כמעט כל הדמויות עוסקות בחשבון נפש כזה או אחר לגבי יחסי המשפחה והזוגיות שניהלו במשך השנים, והתודעה שלהן נעה בטבעיות בין הרגשות המורכבים שמעוררים בהן הבנים והנכדים כיום, לבין אלה שהגו להורים ולסבים שלהם שתי מאות קודם לכן - במציאות שונה לגמרי.
פרספקטיבת הזמן עצמה מוסיפה לסיפורי "הדמעות של אבי" עומק רב. באמצעותה אנו נחשפים לא רק להתמודדות של הגיבורים עם תלאות המציאות הנוכחית - כמו השינוי שחל לנגד עיניהם בחוויית הטיסה, למשל: פעם נס קטן והיום נסיעה מנוכרת ותכליתית, איש למחשבו הנייד - אלא גם לתהליכים חברתיים קולקטיביים שעברו על ארצות הברית, ועל גיבוריו של אפדייק, בין עשור לעשור.
זוהי למשל פתיחתו של אחד הסיפורים המוצלחים ביותר בקובץ, "שיעורי גרמנית": "בבוסטון היתה תחושה של תלישות ללא נחמה באותן שנים, אמצע שנות ה-70. צעירות בשיער ארוך ובחצאיות ארוכות עוד הלכו יחפות ברחוב צ'ארלס, אבל הפריחה של הסיקסטיז כבר חלפה. היית מוצא את עצמך מודאג שבנות הפרחים האלה ידרכו על שבר זכוכית, או שכל מיני טפילים יחדרו להן לעור כפות הרגליים המלוכלך, שהיה מוכתם בירוקת מהשיטוט במדשאות הקוֹמוֹן. המהפיכה התרבותית נעשתה לא נקייה".
טקסט עוצר נשימה
בנוסף, אי אפשר לכתוב על אפדייק ללא התייחסות לשפה. כמו לכל אורך הקריירה הספרותית שלו, ב"דמעות של אבי" הסיפורים כתובים בתנופה אדירה ובחן נדיר, שברגעים לא מעטים גורם לקורא לעצור את נשמתו מרוב יופי. לפעמים נדמה שמה שבאמת מעניין את אפדייק הוא לחבר משפטים השואפים לשלמות, שהצורה והפיסוק שלהם נושאים בחובם לא פחות משמעות מאשר הנושאים עצמם. גם בקרב מבקריו שררה הסכמה גורפת על הישגו הגדול של אפדייק, בכתיבה לירית ופיוטית על היומיום הבנאלי, והקטע המתורגם שמובא כאן, מהסיפור שנושא את שם הקובץ ומופיע בניו-יורקר, ממחיש היטב את הכוונה.
"הדמעות של אבי" פורסם ביוני 2009, שישה חודשים לאחר מותו של אפדייק,
ונחשב לרקוויאם של אחד הסופרים הפוריים והמשמעותיים שידעה ארצות הברית. מאז ראו אור שיריו הראשונים ב-1958, פרסם אפדייק ללא הרף רומנים, סיפורים קצרים, מסות, ביקורות ושירים. הוא זכה באינספור פרסים על כתיבתו הענפה, בהם שני פרסי פוליצר, מדליית זהב של האקדמיה האמריקנית ו"הרצאת ג'פרסון", העיטור הממשלתי הגבוה והיוקרתי ביותר בארה"ב לאנשי רוח.
אפדייק מזוהה בעיקר עם סדרת הרומנים שלו על הארי ראביט אנגסטרום ("שפן", בגרסה העברית), ועם "המכשפות מאיסטוויק", שהפך לסרט הולוודי. ספר ההמשך, "האלמנות מאיסטוויק", היה הרומן האחרון שאפדייק כתב, אשר משתייך למכלול כתיבה מרשים שרק חלקים בודדים ממנו תורגמו לעברית.
כך גם ספרו המאוחר "ברזיל", שפורסם ב-2006 ובהחלט מעורר עניין רב. כאן אפדייק זונח את הקרקע האמריקנית המוכרת שלו ויוצא למסע פרוע בעקבות סיפור אהבתם רוויית הפשע והמין של טריסטאו ואיזבל. ספק סיפור-מסע ספק רומנסה אפלה, הרומן מבוסס על סיפור האבירים של טריסטן ואיזולדה, מתבלט בהתעלמות כמעט מתריסה מכללי תקינות פוליטית, ונחשב בלתי שגרתי בלשון המעטה. אך כפי שנכתב עליו בניו-יורק טיימס, "אחת היא מה חושבים על עמדתו של אפדייק, קשה לעמוד בפני עמקות מחשבתו והפיתוי של כתיבתו. 'ברזיל' מציג פרוזה מדודה, מאוזנת, מלאת תובנות וחלקה, ואין בשוק סמים ממכרים יותר מזה".
My father's Tears and Other Stories, Knopf, 2009, 294 pp
Brazil, Knopf, 2006, 260 pp
