"ליליהאמר": רק בשביל הנוף הנורבגי
הסדרה הנורבגית "ליליהאמר" היא בעלת פוטנציאל משובח, אבל מתקשה לממש אותו: לא מספיק מצחיקה יחסית לקומדיה, ולא עמוקה דיה בתור דרמה. אולי בתור מזגן היא יכולה לעבוד
התגעגעתם לסופרנוס? אולי זה ינחם אתכם. פרנק –דה פיקסר – טגליאנו, שהוא בעצם סילוויו דנטה מ"סופרנוס" עם קצת פחות ג'ל וקצת יותר נימוסים, חוזר כדמות ראשית בסדרה חדשה, "ליליהאמר" (ג', 22:00, yes ho). הפעם הוא מאפיונר אמריקני שהלשין על הבוס החדש שלו, העיד נגדו בבית המשפט ובמסגרת התוכנית להגנת עדים ביקש שישגרו אותו ללילהאמר, עיר נורבגית מושלגת ופסטורלית.
ההיכרות של פרנק עם לילהאמר (שהוא מתעקש לקרוא לה ליליהאמר) נערכה, באופן טבעי, בתיווכה של הטלוויזיה, בזמן שצפה בכורסתו הנוחה אשר בחדרו המחומם, באולימפיאדת החורף של 1994.
פרנק, שעכשיו קוראים לו ג'יובאני הנריקסון (אבל אתם יכולים לקרוא לו ג'וני), נוחת בלילהאמר ועושה כל מה שמאפיונר נמלט היה עושה – מרים מיד פרופיל ולא מפספס אף הזדמנות להסתכסך עם החוק. הוא מתעקש לשחד אנשי ממסד, לפעול בניגוד להוראות המשטרה ובאופן כללי לחטוא למנטליות הנורבגית כמו שהיא מוצגת בסדרה. תאמינו או לא, זה עובד לו יוצא מן הכלל, כי ככה זה כשאבא של הדמות שלך הוא התסריטאי ומסדר עבורך את העניינים על הצד הטוב ביותר.
רצה הגורל ו"ליליהאמר", שנוצרה במקור עבור העם היושב בנורבגיה, הפכה לסדרה הנורבגית הנצפית ביותר בכל הזמנים, ולכן זכתה להגיע גם לצופים האמריקנים, למרות שיש בה לא מעט אלמנטים שעלולים לעצבן אותם – "ליליהאמר" היא דו לשונית, דוברת אנגלית ונורבגית (הדמות הראשית מבינה נורבגית אבל דוברת רק אנגלית), והיא מלווה בכתוביות, שנחשבות לטורן אוף עבור האמריקנים שאוהבים להקשיב ולא לקרוא כשהם צורכים את מוצרי המסך שלהם.
"טווין פיקס" פוגשת את "חשיפה לצפון"
"ליליהאמר" מגיעה למסך עם פוטנציאל משובח, שהיא מתקשה לממש. הרעיון המוביל של העלילה – מאפיונר שנקלע לנורבגיה – מצוין, הנופים הנורבגיים מהפנטים ושונים והחלון שנפתח לתרבות הנורבגית הוא מרענן ומסקרן, הניגוד בין מאפיונר אמריקני עירוני לקהילה אירופאית קטנה, חובבת סדר ונאיבית, מכיל בתוכו אינסוף אפשרויות, מעין "טווין פיקס" פוגשת את "חשיפה לצפון", והפסקול (לפחות של הפרק הראשון) מושלם (ואן זאנדט הוא בעוונותיו גם הגיטריסט בהרכב הקבוע שמלווה את ברוס ספרינגסטין וגם בעל לייבל משל עצמו).
מעבר לזה, בעולם האמיתי, "ליליהאמר" עושה היסטוריה קטנה. היא אמנם נוצרה על ידי חברת הפקה נורבגית, אבל מי שהשקיעה בה היתה חברת "נטפליקס" האמריקנית, שבעצם מסמנת את הדור הבא של הרגלי הצפייה שלנו. "נטפליקס" היא חברת תוכן שמאפשרת למנויים שלה (מעל לעשרים מיליון כרגע) לצפות בכל הטלוויזיה שהם רוצים (סדרות וסרטים שנוצרו בחברות אחרות) באמצעות האינטרנט או מכשירים אינטראקטיביים כמו קונסולות Wi, Xbox או סלולרים חכמים.
אם ערוצי הברודקאסט היו הדור הראשון, וערוצי הכבלים הדור השני, "נטפליקס" היא כנראה הדור השלישי של התוכן. אם אתם צריכים עוד סיבה להיות בעדה – בקרוב היא תפיק את העונה הרביעית של "משפחה בהפרעה", אחת הקומדיות היותר מוצלחות שנוצרו על הכדור, עשרה פרקים שיכינו את העולם לסרט המתוכנן. "ליליהאמר" היא הסדרה המקורית הראשונה ש"נטפליקס" מעורבת בה.
אז אפשר להגיד ש"ליליהאמר" היא בשורה מכל כיוון שלא תסתכלו עליה, אולי למעט הסדרה עצמה, או לפחות עמוד השדרה שלה. הדמות של ואן זאנדט מונוטונית, לא בהכרח מייצרת הזדהות, והדמויות סביבה הרבה יותר מוצלחות. הפתרונות נוחים מדי – פרנק במקרה מגיע לבקתה שמכילה תמונות שיאפשרו לו לסחוט עובד ציבור, ובמקרה פוגש באדם שפעל לטובתו קודם לכן, ועכשיו יוכל להחזיר לו טובה ולהימנע מהלשנה. לא ברור אם היא לועגת לממסד הנורבגי המרובע או לתפיסת העולם האמריקנית האנוכית. היא לא מספיק מצחיקה יחסית לקומדיה, ולא עמוקה דיה בתור דרמה. שמונת הפרקים הארוכים שלה (50 דקות כל אחד) עלולים להיות מעט מתישים. אבל אם הנופים הקרירים זה מה שיחזיק אתכם בקיץ הקרוב, לכו על זה.
