שירה: "כל הזכוכיות נשברו בהפצצה"

1.

אוֹ שֶׁזּוֹ הָיְתָה בִּכְלָל רָמַת גַּן,

נִרְאֲתָה מַמָּשׁ כְּמוֹ מֶנְהֵטֶן קְטַנָּה

כְּשֶׁיָּרְדוּ מֵאוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב

(הַיּוֹם שׁוּב שֵׁיח' מוּנֶס)

אוֹ מֵהַשַּׁבַּ"כּ

(מֻחַ'בָּרָאת, הַיּוֹם)

לִנְתִיבֵי אַיָּלוֹן

(הַיּוֹם דֶּרֶךְ אִסְתִקְלָאל).

גּוֹרְדֵי שְׁחָקִים מְפֹאָרִים,

הַזַּיִן עִם הַשְּׁפִּיץ הַמּוּאָר

שֶׁל פִּיבְקוֹ,

שֶׁלֹּא לְדַבֵּר בִּכְלָל עַל

מִגְדְּלֵי עַזְרִיאֵלִי.

לָבָן עַל רֶקַע כָּחֹל,

צִיּוֹנִי כָּזֶה.

אוֹמְרִים שֶׁאָמְנָם כָּל הַזְּכוּכִיּוֹת נִשְׁבְּרוּ בַּהַפְצָצָה,

אֲבָל שִׁלְדֵי פְּלָדָה מְעֻקָּמִים נִשְׁאֲרוּ עוֹמְדִים שָׁם,

אַנְדַּרְטָה זוֹעֶקֶת לַשָּׁמַיִם.

גָּבוֹהַּ מֵהֶם הָיָה

רַק בֵּית הָאֶקְדָּח,

כָּךְ כִּנִּיתִי אֶת מִגְדַּל אָבִיב עַל שֵׁם הַקָּנֶה הַמֻּפְנֶה לַשָּׁמַיִם –

אֲבָל גַּם הוּא כַּמּוּבָן,

לֹא רַק הַנּוּן-מֵם,

לֹא יָרָה.

2.

הַצָּעִיר, שֶׁרַק הִתְגַּיֵּס,

צִלְצֵל מֵהָעֵמֶק וְאָמַר שֶׁטַּנְקִים סוּרִים וְיַרְדֵּנִים

מִתְחָרִים מִי יַגִּיעַ רִאשׁוֹן לִכְפַר תָּבוֹר, אֲבָל

רִאשׁוֹנִים הִגִּיעוּ עַרְבִיֵּי הָאֵזוֹר,

עִם רוֹבֵי צַיִד וְאֵם-16 –

מַדְהִים כַּמָּה נֶשֶׁק יֵשׁ לָהֶם.

וְשָׁם, לְמַעְלָה, לֹא יָדְעוּ –

אוֹ שֶׁיָּדְעוּ וְשָׁתְקוּ?

וְהַגָּדוֹל, עִם צַו שְׁמוֹנֶה,

סִמֵּס מֵהַמַּכְתֵּשׁ הַגָּדוֹל,

שֶׁמִּתְאַרְגֵּן שָׁם כֹּחַ דֵּי גָּדוֹל שֶׁלָּנוּ,

וְנִרְאֶה שֶׁזּוֹ הוֹלֶכֶת לִהְיוֹת מְצָדָה הֲפוּכָה.

אֵיזֶה דִּמְיוֹן וִיזוּאָלִי יֵשׁ לוֹ, לֶחָמוּד.

חָשַׁב לִלְמֹד צִיּוּר.

אִשְׁתִּי לֹא רָצְתָה לָצֵאת בִּלְעֲדֵיהֶם,

לֹא בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַפִּנּוּי,

לֹא בַּשֵּׁנִי, גַּם לֹא בַּשְּׁלִישִׁי.

אַחַר כָּךְ אָמְרוּ שֶׁגַּם הָאָמֵרִיקָנִים עַצְמָם מִתְפַּנִּים,

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּרְכּוֹן אָמֵרִיקָנִי

שֶׁיַּגִּיעַ דָּחוּף לְגַג הַשַּׁגְרִירוּת.

וְיָפָה שָׁעָה אַחַת קֹדֶם,

כִּי הַתּוֹר גָּדוֹל וְהַמַּסּוֹקִים קְטַנִּים.

מָה אַתָּה הָיִיתָ עוֹשֶׂה בִּמְקוֹמִי?

3.

חֲרִישִׁיִּים פַּעֲמֵי הַשָּׁלוֹם.

בַּחֲשַׁאי הוּא מִתְגַנֵּב לַלְּבָבוֹת,

נָבוֹךְ, מְהַסֵּס,

נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים.

בְּלֹא פַּעֲמֵי חֲצוֹצְרוֹת,

וּבְלֹא תֻּפִּים.

כִּמְבֻיָּשׁ, עַל כִּי וִתֵּר:

וִתֵּר עַל גְּבוּרוֹתָיו,

וִתֵּר עַל כִּבּוּשָׁיו,

וִתֵּר עַל עֶלְבּוֹן דּוֹרוֹת הַמְּבַקֵּשׁ נְקָמָה,

אֲפִלּוּ וִתֵּר עַל צֶדֶק,

אֱמֶת, זְכוּת אָבוֹת...

שְׁקֵטִים פַּעֲמֵי הַשָּׁלוֹם,

לְבַל יִשָּׂא אָדָם

קוֹלוֹ,

לְבַל יָרִים

אִישׁ כְּלִי זֵינוֹ.

עַד יִקְנֶה הַשָּׁלוֹם מְקוֹמוֹ

בַּלְּבָבוֹת,

וְיֵשֵׁב שָׁם, וְיִרְוַח לוֹ,

וְיַבִּיט סָבִיב וִיחַיֵּךְ,

וְאוֹר גָּדוֹל יִהְיֶה שָׁם.

וְאָנוּ נָחוּשׁ כִּי

נִכְבַּשְׁנוּ פֶּתַע,

כְּמוֹ אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה,

כְּמוֹ תִּקְוָה גְּדוֹלָה,

כְּמוֹ חַיִּים חֲדָשִׁים.

בַּמִּסְתָּרִים בָּא הַשָּׁלוֹם

וְאָנוּ תְּמֵהִים –

אֵיכָה זֶה לֹא יָדַעְנוּ

כִּי קָרֵב הַיּוֹם.

וְאָנוּ שְׂמֵחִים,

וּמְסָרְבִים לְהַאֲמִין.

מישקה בן-דוד, יליד 1952, נולד בגבעת שמואל. הוא שירת כקצין בצה"ל ולמד ספרות עברית ופילוסופיה בירושלים, ספרות השוואתית בארה"ב, והשלים דוקטורט בספרות עברית בירושלים. כתב 13 ספרים, בהם רומנים וקובצי סיפורים, ספרי עיון בספרות ובפילוסופיה, ומספר ספרי ריגול, שהנוכחי, "תחנה סופית אלג'יר" הוא החמישי שבהם. זכה בפרסים שונים ובהם פרס ראש הממשלה לספרות. השירים המופיעים בספר נכתבו לאחר מלחמת לבנון השנייה.

גיבור הספר, הצייר מיקי שמחוני, נקרא להתגייס לשורות המוסד לאחר

שלידי המוסד מתגלגל דרכון של צעיר קנדי בשם רונאלד פרידליך, שעל פי תמונתו דומה מאוד למיקי. שמחוני מתבקש לאמץ את זהותו, ולצורך כך נשלח לקנדה, להתחקות אחר הביוגרפיה של כפילו. הוא חודר לתוך בית הוריו של רון, בפרוור של טורונטו, ולהפתעתו מוצא שם חוברת שירים בעברית ושמה "זיכרונות מארץ אהובה - קינה". בחוברת מתואר חורבנה של מדינת ישראל ובריחתו של המחבר לאמריקה - שם הוא מבכה את המדינה שהיתה ושאהב.

מיקי, שנדהם למצוא חוברת בעברית בבית הפרידליכים, מנסה להבין מי כתב אותה וכיצד התגלגלה לשם, שאלה שמצטרפת לתעלומה האופפת את גורלו של "כפילו". מיקי מצלם את השירים, ולאורך הרומן מוצא את עצמו מעיין בהם ודן בינו לבינו באפשרות הנוראה המועלית בהם ובאפשרות שבה בחר המחבר, כלומר לברוח לאמריקה. לרגעים נדמית האפשרות הזאת לגיטימית בעיניו של מיקי, אשר התאהב באישה קנדית ומתלבט אם להמשיך לשרת במוסד או לחיות איתה ולמצות את כישרונו כצייר. פיתרון התעלומה קשור בדרמה המשפחתית האופפת את חיי אביו וסבו של מיקי, ומתבהר רק בסוף העלילה. אז גם מתברר שחלק גדול מהשירים נכתבו בעקבות טראומת מלחמת יום הכיפורים של מחברם, וחלקם גם בהקשרים אחרים. האחרון שבהם, "ואולי", ובו תקווה לשלום, נכתב על ידי המחבר העלום לאחר הסכמי השלום.