נתנו להם חיים: 3 אנשים שתרמו כליה לבן משפחה

הייתם תורמים איבר לבן משפחה? דו"ח מבקר המדינה לשנת 2012 שפורסם רק לפני כמה ימים חשף תמונה קשה של שיעור הנפטרים כשהם ממתינים להשתלת כליה.

מחסור בתקציבים, בכוח אדם ובמכשירי דיאליזה הוביל לעלייה של יותר מ-50% בתמותת החולים הממתינים להשתלת כליה, וישראל מדורגת במקום הראשון במדינות המערב בתמותה ממחלות כליות.

אצל משפחות שבהן זה מתאפשר, נשקלת תרומת כליה מן החי - הורים, אחים ואפילו בני זוג שנמצאים מתאימים לתרומה לאחר בדיקת רקמות מעניקים איבר מגופם ובכך מצילים את חייהם של הקרובים להם.

• לחתימה על כרטיס אדי לתרומת איברים לחצו כאן
  

העניקו חיים בתרומת איברים :

• רגע לפני לידת בתו: יריב זכה בריאות וחיים חדשים
• הממונה על השכר באוצר נפטר; איבריו הצילו 3
• עליזה בת ה-22 נהרגה על אופנוע - איבריה הצילו 4
  

על הלבטים - אם היו כאלה - ועל הרגעים המרגשים שאחרי ההחלמה, שמענו משלושה אנשים שעשו מעשה נדיב במיוחד ותרמו כליה לבן משפחה שהיה זקוק לכך נואשות:

מזל בן חמו - תרמה כליה לאחיה יוסף

"לא צריך לפחד". מזל בן חמו ואחיה יוסף

 

למה הייתי צריכה לתרום? "לפני 18 שנה, אחי יוסף שגדול ממני בשנה היה בטיפולי דיאליזה. הוא נכה צה"ל, וסבל מחיידק שתקף אותו בכליות. כשדיברו על השתלה הכליות שלו כבר לא היו בסדר בכלל, והחלטנו שכל המשפחה תיבדק כדי לבחון אפשרות לתרום".

ההחלטה הקשה: "אני ועוד שלושה אחים נבדקנו בהדסה עין כרם יצאנו מתאימים, והחלטנו שאני אהיה התורמת, כי לשאר האחים היו בעיות שונות. לא חששתי, אמרתי ליוסף שאני באה בעיניים עצומות לתרום לו. כאב לי לראות איך הוא סובל ואיך הוא נראה. הלב שלי נחמץ כשאני רואה דברים כאלה, אז אצל אחי?

"יוסף שמח והתרגש, אבל לא רצה אלך לניתוח ואסבול כאבים. התעקשתי שאני רוצה לתרום, למרות שהייתי אז בבית עם ילד רביעי בן שנתיים. לא עבדתי, והייתה לי תמיכה מכל הצדדים. אמרתי לו שלא ידאג ושהכל יהיה בסדר".

מה מצבכם היום? "המצב של שנינו בסדר תודה לאל. יוסף במעקב ובביקורת אצל הרופאים, וגם אני".

הייתי רוצה לומר למשפחות אחרות ש: "לא צריך לפחד. אתם לא יודעים איזו הרגשה טובה זו אחרי הניתוח, איזה סיפוק יש בידיעה שנתתי לאחי חיים.

"למרות שסבלתי אז מהניתוח, והיום הניתוחים בכלל קלים וקצרים יותר, אני לא מצטערת לרגע על מה שעשיתי, מרוב השמחה שבנתינה. גם מי שמתייעץ איתי, אני מעודדת אותו לעשות את זה".

רפי דוברין - תרם כליה לבתו טלי

הבטיח לה שישמור על הבריאות. רפי דוברין ובתו טלי(צילום: היזל דוברין)

למה הייתי צריך לתרום? "בתי טלי נולדה עם בעיות במערכות האורולוגיות, ובמשך כמה שנים סבלה מאי ספיקת כליות. בשלב מסוים היא נזקקה לדיאליזה, והיה קשה מאוד להשיג תורים. מהר מאוד עלתה האפשרות לתרום לה כליה".

ההחלטה הקשה: "הייתי אז בן 70, והרופאים בהדסה עין כרם חשבו שזה לא מקובל בגלל הגיל. הייתה תחרות חריפה ביני ובין בעלה של טלי, שרצה לתרום לה. זאת אהבה, אבל לי יש גם אהבה וגם אחריות של הורה. עמדתי על כך שלפחות יעשו לי בדיקות כדי לראות אם אני במצב בריאותי שמאפשר זאת, והרופאים הסכימו.

"גם אורן, החתן שלי, התאים מבחינת רקמות, אבל הרופאים החליטו שיותר טוב שאני אהיה התורם. מצבי היה טוב, ואני פעיל פיזית הרבה.

"טלי לא הייתה מרוצה מהעניין וניסתה לשכנע אותי לא לעשות את זה בשבילה זה היה מאוד קשה. אני לא יודע איך הצלחתי לשכנע אותה, כי אף פעם לא ניצחתי בוויכוח איתה. זה היה כרוך בהבטחות שאחר כך אשמור על הבריאות שלי".

רגע ההשתלה: "אני פחדן בצורה יוצאת דופן בכל הקשור למחטים, זריקות ודם, אבל כשזה הילד שלך... פשוט לקחתי את עצמי בידיים ואמרתי 'אל תהיה ילד'.

"כל בדיקה וכל שלב היו מלאי סיפוק בשבילי. בכל דקירה ראיתי שאנחנו הולכים לקראת משהו גדול יותר. קודם אפילו בדיקת דם הייתה טראומה בשבילי, ועכשיו ראיתי את זה כברכה וכאתגר. כשהגיע הזמן לניתוח הרגשתי שליו ממש".

מה מצבכם היום? "עברו ארבע שנים וחצי, ומצבה של טלי בסדר גמור מבחינת תפקוד הכליה. ולמרות גילי המופלג - עוד חודש אהיה בן 75 - זה לא הפחית במאום מהכושר הגופני שלי או הכוח".

הייתי רוצה לומר למשפחות אחרות ש: "אני מאוד ממליץ לכל בן משפחה, אם הוא בריא - שלא יחשוש. צריך לשקול כמובן את הסיכונים, במיוחד אם מדובר במפרנס יחיד או בעל עסק שאין לו זמן להחלמה, אבל כששוקלים את זה מול הדבר העצום שעומד לקרות במשפחה, מבחינתנו אין שום היסוס.

"כל משפחה מושפעת גם מהדיאליזה שהאדם עובר, ובתרומה הזאת טלי נתנה לי את המתנה הכי גדולה בחיים. זה הדבר הכי טוב.

"אני אשמח לדבר עם כל אדם שחושב על זה, בין שמדובר בתורם ובין שמדובר בנתרם".

מרסל כהן - תרמה כליה לבעלה שמעון

"מרגישה סיפוק שהצלתי את חייו". מרסל כהן ובעלה שמעון

למה הייתי צריכה לתרום? "שמעון חולה סוכרת כבר כמעט 19 שנה, ובעקבות כך גם הכליות שלו נפגעו. הוא הרגיש מאוד לא טוב, וממש היה על סף מוות. הוא עבר טיפולי דיאליזה במשך שנה, ותוך כדי עשינו את כל הבדיקות להתאמה לקראת השתלת כליה".

ההחלטה הקשה: "האחים של שמעון די קיבלו רגליים קרות ולא הראו נכונות לעזור. לקחתי את זה על עצמי: עשיתי את הבדיקות, בדקנו שיש לנו אותו סוג דם, והתחלנו את התהליך. הייתי אז בת 36.

"שמעון לא הסכים, בהתחלה הוא מאוד לא רצה שאתרום, כי חשב שאם חס וחלילה יקרה משהו הילדים - שהיו אז קטנים - יישארו בעצם בלי אף אחד. אבל אני החלטתי ואמרתי לו שזה מה שאנחנו הולכים לעשות, כי הילדים צריכים אבא. פשוט אמרתי שזה מה שיהיה וזה לא היה נתון לשיקול דעתו".

מה מצבכם היום? "ארבע שנים וחצי אחרי ההשתלה בהדסה עין כרם, מבחינת הכליה מצבו של שמעון היום הרבה יותר טוב. שאר בעיות הבריאות שלו אמנם נשארו, אבל איכות החיים שלו השתנתה - הוא פעיל יותר, וערני יותר.

"אני בכלל לא מרגישה שום השלכות, החיים שלי רגילים לגמרי וזה לא שינה שום דבר. אני מרגישה סיפוק שהצלתי את חייו, שנתתי לילדים שלי אבא חדש ולי בעל חדש. הוא קיבל חיים פחות או יותר נורמליים, למרות שהוא עדיין חולה סוכרת ולא יכול ללכת, וזה עושה לי טוב".

הייתי רוצה להגיד למשפחות אחרות ש: "לדעתי לא צריך לחשוב פעמיים. בשביל הידיעה שאתה מציל חיים של בן אדם צריך לעשות הכל. גם אם זה לא היה מצליח, הייתי לפחות יודעת שעשיתי את המקסימום, והייתי מסוגלת לחיות עם עצמי.

"צריך לעשות הכל כדי לעזור לבן משפחה. כשהאחים של שמעון לא שיתפו פעולה זה היה מאכזב מאוד בשבילו, ואני חושבת שאף אחד לא צריך לעבור דבר כזה. אם יש התאמה ואפשר לעזור, אין הרגשה טובה יותר מהרגע שבו זה מצליח והאדם חי ומתפקד".