אפרת דנון: "אני כותבת מתוך ריחוק נפשי"
בספרה החדש, "עץ, בית, טקס", עברה הסופרת אפרת דנון מסיפורים קצרים לנובלות אינטימיות העוסקות באובדן, קשיים ובדידות. את העלילות הישראליות המובהקות היא כתבה דווקא בלונדון. "יש משהו מאוד נעים בזרות. תמידי הייתי אאוטסיידר"
משהו אחז בי כבר בדפיו הראשונים של ספרה החדש של אפרת דנון, "עץ, בית, טקס" (הוצאת הספריה החדשה). משהו בסביבה המתוארת, כל כך הזכיר לי את סביבת הילדות שלי, לפני שהעיר בה גדלתי השתנתה לחלוטין. שדות, עצי תותים גדולים, מרכז מסחרי, מתנ"ס. לא הייתי צריכה לדמיין, הכל כבר היה שם מוכן בתוכי להכיל את סיפוריה היפים והעצובים של דנון. אני אומרת לה את זה - והיא מספרת לי על רמת השרון, העיר בה גדלה וכיצד היא שונה היום. אנחנו נפגשות הרחק מהשדות הפתוחים שכבר אינם קיימים ברמת השרון, בבית קפה לונדוני, בחוץ אפור אבל לא גשום. דנון גרה בלונדון מזה ארבע שנים, "הגעתי לכאן ללימודי תואר שני במגדר, בן זוגי מצא כאן עבודה נהדרת בתחום שאי אפשר לעבוד בו בארץ אז החלטנו להישאר. אני מאוד אוהבת את לונדון".
ראיונות נוספים בערוץ הספרים:
- הרמן קוך על ספרות ואי-נוחות
- ניצה בן-ארי על ספרות וריאליט י
- דיוויד סאלאי
על ספרות פופולרית ושעמום
"הספר התחיל מתמונה שהיתה לי בראש של עץ שעומד בחצר של בית. כתבתי פסקה על העץ הזה עוד לפני כמה שנים, לפני שהגעתי לכאן. מאז הייתי עסוקה בדברים אחרים", מספרת דנון. את סגנון הכתיבה המשלב בתוכו רגישות גדולה לדמויות ולפרטים מצד אחד, ומידה רבה של מרחק וניכור מצד שני - פיתחה דנון כבר בשני ספריה הקודמים: "דג בבטן" אשר זיכה אותה בפרס נשיא המדינה ליצירת ביכורים, ו"קרח", שניהם קבצי סיפורים קצרים. "עץ, טקס, בית", ספרה השלישי, מעמיק סגנון ייחודי זה ומעמיד שלוש נובלות אשר העיסוק המרכזי בהן קשור בהתמודדות עם אובדן.
שלוש הנובלות מספרות שלושה סיפורים הנוגעים בהתמודדות זו מנקודות מבט שונות ומעניינות וקשורים אחד לשני בדימויים השזורים בהם, בתמות ולעתים גם בדמויות. ילדה המתמודדת עם מות אמה, זוג הורים שבורים ממות בנם ואם צעירה אשר איבדה את חברתה הטובה ביותר, עומדים במרכז הספר המכריז על עצמו כ"סיפור בשלוש פעימות" ומדייק בהגדרה.
"העניין הזה של שלוש נובלות. זה הגיע מהתחלה", אומרת דנון, "כבר בשלבים מוקדמים של הספר ידעתי שיהיו שלושה סיפורים וידעתי כבר את השמות שלהם: עץ, בית, טקס. המבנה היה בראש מההתחלה ונתן איזושהי מסגרת לכתיבה".
חשת בהבדל בין הכתיבה של ספר זה לעומת כתיבת ספרייך הקודמים?
"עד עכשיו כתבתי סיפורים קצרים. חלקם קצרים מאוד, כמו אלה ב'דג בבטן', כך שזה כן היה צעד מבחינתי. לא מתוכנן מראש, זה לא נעשה במודע. המבנה הקלאסי של הרומן הבהיל אותי, ולמבנה הזה, של נובלות, יותר התחברתי".
שלושת הנובלות בספר עוסקות באובדן, מה הוביל אותך לעיסוק בנושא הקשה?
"האמת היא שאין לי תשובה ברורה, לא חוויתי איזשהו אובדן לאחרונה. החיבור שלי לנושא האובדן הוא לא ישיר ולא ברור לי לגמרי. את מבינה על מה כתבת רק אחרי שסיימת לכתוב. תוך כדי הכתיבה בכלל לא הבנתי על מה אני כותבת. אני לא אוהבת לעסוק בזה בזמן שאני כותבת, אני לא מחליטה על נושא, זה לא חלק מתהליך הכתיבה שלי. כשסיימתי לכתוב התחלתי לחבר דברים".
את מרגישה שהזרות תורמת באיזושהי צורה לכתיבה שלך? לשפה?
"אני חושבת על זה הרבה כי אני גם קוראת הרבה באנגלית שזה לדעתי בעיקר מה שמשפיע, גם בגלל שאני אוהבת וגם בגלל שזה יותר נגיש כאן מעברית. יש לי פה הרבה יותר שקט ממה שיש לי בארץ. משהו בזרות פה מאוד נעים. אני מרגישה שהספר הזה שונה משני הספרים הראשונים שלי - ולא רק בגלל שהוא לא קובץ סיפורים קצרים, יש משהו בכתיבה עצמה, אני בטוחה שיש השפעה אבל קשה לי לשים עליה את האצבע. אולי זה לא מקומי לעשות זאת".
ומה את חושבת על שוק הספרים הישראלי רווי הקשיים?
"המצב כרגע הוא נורא, ומי שהכי סובל הם הסופרים. הם אלה שנמצאים בתחתית הסולם. החוק הצרפתי בוודאי ישפר את המצב אבל הוא לא יפתור אותו. אני חושבת שהדבר העיקרי שסופרים ומוציאים לאור בארץ צריכים לעשות זה להתאגד. עד כמה שאני יודעת יש המון חוסר אמון וחוסר סולידריות בין מוציאים לאור, וחבל. אם היינו מצליחים להתאגד במאבק נגד רשתות הספרים אני חושבת שהיינו מצליחים לשנות את המצב".
הרגעים האהובים על דנון בספרה, הם הפתיחה והסיום שלו. "כשהייתי ילדה אהבתי לטפס על עצים ובאיזושהי שלב הפסקתי. תמיד מפסיקים. אני חושבת שיש לי געגועים לזה. התמונה הזאת של ילדה יושבת על עץ, תמונת הפתיחה של הספר, היא תמונה מאוד אהובה עלי".
לפרק ולחבר מחדש
בספרה מטפלת דנון, מעבר לאובדן, גם בפירוק של קשרים ומערכות יחסים עמוקות, בעיקר בין ילדים להורים. "חוויתי בחיי המון אבדנים של קשרים", היא מסבירה. "כמובן שיחד עם אובדן של קשרים גם מתפתחים הרבה קשרים חדשים. אני חושבת שהסיפור הזה הוא אולי תמצות של כל הקשרים שאבדו לי במהלך החיים. עניין אותי לבחון את שתי נקודות המבט שמחזיקות קשר, ולתת קול גם לזווית של הילד וגם של ההורה. אם אני צריכה לנסות להסביר לעצמי, זו התשובה, לתת קול לנקודות המבט השונות".
לאופן הכתיבה שלך בספר יש מימד פיזי חזק.
"הגוף הוא הפריזמה שדרכה אנחנו חווים את העולם. ב'דג בבטן', למשל, עסקתי הרבה בגוף הנשי, אך שם היתה לי אמירה מעבר לנושא של לא לברוח מהגוף הנשי, פשוט לשים אותו במרכז הסיפור. בספר החדש אין את האמירה הזאת, אבל כנראה העיסוק בגוף הוא משהו בלתי נפרד מהכתיבה שלי, הדרך של הדמויות שלי להבין את העולם".
הדמויות בספר בודדות מאוד. תחושה מוכרת בשבילך?
"אני נוטה לכתוב הרבה מתוך עמדה רגשית של מי שעומד מהצד, מי שלא משתתף בסיטואציה שבה הוא נמצא. מישהו שיש בו זרות. לא מנודה, אבל קצת אאוטסיידר. זו עמדה רגשית שאני מכירה מעצמי. ככותבת, הכתיבה מהעמדה הזו מעניקה לי פריזמה מאוד מעניינת - להיות מרוחקת נפשית מהסובבים, זו עמדה שיש בה גם הרבה כח וחופש".
ומה לגבי הילדות הבודדה שעולה מהספר?
"הילדות היא מקור בלתי נדלה לדרמה בגלל שחווים את הכל בעוצמות כאלה.
הכל בילדות הרבה יותר דרמטי מאיך שהוא מצטייר בהמשך".
"עץ, בית, טקס" הוא הספר הראשון שדנון כתבה בעת שהותה בלונדון ולמרות זאת, או אולי בשל זאת, הוא עוסק בהוויה מאוד ישראלית, יותר מספריה הקודמים שנכתבו בארץ. "יכול להיות שדווקא המרחק הפיזי אפשר לי לכתוב את הספר הכי ישראלי שכתבתי", היא אומרת, "יכול להיות שזה באמת פונקציה של מרחק. אני כרגע יותר אוהבת להתגעגע לארץ מלחיות בה אז יכול להיות שהגעגועים האלה יצאו כך בכתיבה".
למה את כותבת?
"זו שאלה דרמטית שהתשובה עליה לא יכולה להיות אלא דרמטית. אני לא חושבת שאני יכולה לעשות שום דבר אחר. למרות שסיפורים התחלתי לכתוב בגיל מאוחר, אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלי הכתיבה. היא לא חייבת להיות יומיומית אבל היא חייבת להיות. זה מה שמשאיר אותי שפויה".
