הסעודה האחרונה: או שנאכל ביחד, או שניפרד
בבסיס הריחוק בין דתיים לחילונים עומדת סוגיית הכשרות. כל עוד דתיים לא יאכלו אצל חילונים, נמשיך לאכול זה את זה. אז מה אפשר לעשות? למשל, להתחיל לבדוק האם ההחמרות בכשרות הכלים עוד רלוונטיות
צר לי, אך מודעות על אוטובוסים עם משולשים אדומים וכחולים, או תוכניות ריאליטי עם "הדתיים הסימפטיים" ש"עושים קידוש השם", לא באמת יוצרות שינוי ביחסי דתיים-חילונים בישראל. סמינרים משותפים של בני-תשחורת זה נחמד, וכנ"ל בתי מדרש משותפים. אבל זה רק גשר על פני תהום. כל עוד דתיים וחילונים לא יאכלו יחד ובאופן שוויוני, וכל עוד חילוני לא יוכל לארח בביתו ובכליו שלו את חברו הדתי - הרי שנגזר על החברה שלנו להישאר מפוצלת.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- כל הלילה על האש: ל"ג בעומר בתמונות
- הילולה במירון: מדורה ב-26 אלף, והמון חסידי רוקד
- עונת החתונות: 5 הדייטים ההזויים ביותר בדרך לחופה
אם נשמע לכם מוגזם שקירבה תלויה באוכל, הרי שלחז"ל זה היה ברור. כשהם היו צריכים לייצר הפרדה בין יהודים לגויים, הם חוקקו חוקים שלא יאפשרו אכילה משותפת. חז"ל ללא ספק ידעו מה הם עושים. הם ידעו שגבולות הקהילה נקבעים על פי גבולות הסעודה – עם מי שאוכלים, גם מתחתנים ("משום בנותיהן", "גזירה משום חתנות" ועוד). דע עקא, שההלכה כיום מפרידה גם בין דתיים לחילוניים.
בסופו של דבר, זו דחייה והתנשאות
אכילה משותפת איננה עוד ביטויי חיצוני לאחווה, אלא מייצרת אינטימיות בין הסועדים. משחר ינקותנו האוכל הוא האמצעי
המוחשי והמיידי לתחושת האינטימיות והביטחון שאנו מקבלים מהאם המזינה אותנו. בזמן האוכל אנחנו מתחברים לתחושות ולזיכרונות של אינטימיות והכלה, ומתלכדים סביב מכנה משותף בסיסי ביותר – היותנו אורגניזם הניזון מאותם חומרי גלם.
אלה (כמוני) שבמשפחתם ישנו אגף ש"חצה את הקווים" – יודעים עד כמה אי-השוויוניות באירוח היא גורלית, ועד כמה זה מייצר חוויה של נבדלות, ריחוק ושונות שתמיד נשארת באוויר. סירובו (חוסר יכולתו?) של חוזר בתשובה לאכול בבית הוריו, מכליהם, וכן ההגבלות שההורים כופפים עצמם אליהן - מחלחלים לרבדים עמוקים. בסופו של חשבון, זה נחווה כדחייה של הבן את הוריו, וזו חוויה חזקה – גם כשמנסים לכסות או להתגבר עליה בהבנה והכלה.
כשבת חוזרת בשאלה ומקימה משפחה שבה המטבח לא כשר, הרי שאי-יכולתם של הוריה ואחיה להתארח בביתה באופן שוויוני, מייצר תחושה בלתי נמנעת של ריחוק. אני מניח שרבים מהקוראים מכירים בעיות אלו מגוף ראשון, אך אינם מייחסים את הריחוק הנוצר לאי-היכולת לסעוד יחדיו. בעולמנו המערבי אנו מדחיקים את חשיבותו של הממד הגופני על כינון התודעה שלנו.
זה הזמן לבחון את ההחמרות
תשאלו: אז אך מה ניתן לעשות? הרי זו הלכה, איזו ברירה קיימת לאדם הדתי?
בעוד שדיני כשרות הינם מ"אבות המזון" של העולם ההלכתי, הרי שמעמד האיסורים להשתמש בכלים שבושל בהם אוכל שאיננו כשר (דיני כשרות כלים) איננו מעמד כה רם. מדובר בחומרות שבהחלט ניתן להתגבר עליהן, אם ישנה מוטיבציה לעשות כן. זאת במיוחד לאור העובדה שהכלים שלנו היום עשויים מחומרים שאינם באמת "בולעים" טעמים (מושג הלכתי הנוגע לכשרות כלים), כמו גם תהליכי הניקוי היסודיים שעוברים הכלים כיום עקב השטיפה בסבון.
ברגע שניתן להתגבר על סוגיית כשרות הכלים, הרי שאפשר להתארח בבית שאיננו שומר כשרות ביום-יום, אך מבשל עבור אורחיו אוכל כשר, גם אם באופן חד-פעמי.
עלינו להיות מודעים להשלכות שיש לקיום ההלכתי, ולא להדחיקן. ההלכה כפי שהיא היום מייצרת – במתכוון או שלא – את המחיצה הבלתי נראית בין דתיים לחילונים. יש לייצר את המוטיבציה לחפש את השינוי.
- אסף זידרמן מרצה בכנס לימוד ירושלים
, המתקיים בשיתוף עם ארגון פנים
.
לפנייה לכתב/ת 
