שיר מצחיק, סיפור עצוב: לאן נעלמה אינפקציה?
עם שירים שנונים וטונות של כישרון, "אינפקציה" היתה בדיוק הבעיטה שהרוק הישראלי היה זקוק לה. אבל אחרי שנים של עבודה קשה, דווקא כשהחבר'ה מהמרתף המטונף בפתח תקווה השיגו דריסת רגל במיינסטרים המקומי - הכל נחתך בפתאומיות. למה זה קרה, והאם יש סיכוי לקאמבק? חזרנו לחברי הלהקה
להקה מוזרה, "אינפקציה". להקת הרוק הזו, שהוציאה את אלבום הבכורה שלה לפני 12 שנים, קרעה את התחת במשך שנים, ירקה דם ונכנסה לחובות - הכל כדי להפיץ את המוזיקה בה היא האמינה. אבל דווקא אז, כשהצליחה להרים את הראש ולזכות בקהל מחוץ למעגל מעריציה, כשנדמה היה שמעכשיו יהיה קל יותר - "אינפקציה" התפיידה. לא עוד הופעות, לא עוד שירים חדשים.
היום - יותר משש שנים מאז עמדו החברים מפתח תקווה על הבמה, זה לצד זה, בפעם האחרונה - הלהקה עדיין לא הכריזה רשמית על פירוק. חבריה, כמו הקהל המסור שלה, יודעים שלאינפקציה חיים משלה.
להקות שלא פעלו שנים רבות ובעברן שני אלבומים בלבד, בדרך כלל טומנות בחובן סיפור פשוט ולא ארוך במיוחד. אבל עם אינפקציה, המצב שונה - ומדהים לבחון כמה דברים התרחשו בלהקה הזו, ובתקופה הזו.
קל יהיה לפטור את מהות הלהקה ב"המון הומור והמון רעש", אבל אינפקציה מלאה בעוד כל כך הרבה פנינים, וכל כך הרבה רגעים שמעבירים את המאזין טלטלה. רגעים שהיום חסרים מאוד במוזיקה הישראלית: מההופעות מלאות האנרגיה, דרך הטקסטים הקורצים והגישה החצופה ועד ליכולות המוזיקליות של חבריה.
הרגליים רועדות: המון, המון זכוכיות על הלשון (בימוי: אסף לבני)
אלה רגעים שמתנגנים והגוף לא יכול להישאר בשלו: הרגליים רועדות והנשמה נפתחת בחלקו האחרון של "זכוכיות", כשקולו של ניר טרטר זועק בטירוף: "המון, המון, זכוכיות על הלשון". או שיר כמו "זה עושה לי שמח", שמשתלט במהירות על הגוף ושואב את המאזין לאפיזודה מרגשת. הלהקה הוכיחה אז שגם כשהיא כביכול יצרה שיר פופ, כזה שזכה לפרגון בתחנות הרדיו - היא עדיין עשתה זאת בדרך יוצאת דופן, מלאה במוזיקליות מפוארת ועמוסה בהשפעות שבדרך כלל לא יזכו לביטוי במיינסטרים הישראלי.
הגוף מצטמרר מהטקסט הקשה של "שוקי" ("עכשיו שהוא יוצא לבלות, כל הכיתה מחכה לו למטה עם מקלות, עכשיו הוא צריך לחכות, עד שכולם יפוצצו אותו מכות"), והצחוק מתגלגל כאשר טרטר צועק את המילים האחרונות של "אם הדרך", מילים שהפכו לאחד מסימני ההיכר של הלהקה - כשהוא עובר על שמות החברים ושר: "גיא שמי הוא סתם גיטריסט חרא ועמרי הנגבי מתופף חרא, וירון שראל הוא סתם בסיסט חרא וגיא בן שטרית גיטריסט חרא וניר טרטר הזמר הכי טוב בעולם!".
קריצה פנימית? "אם הדרך"
בדיעבד, אותו סיום מצחיק מרמז אולי על מערכת היחסים הסבוכה בלהקה, זו שבסופו של דבר גם הביאה להפסקת פעילותה, כשהקהל עדיין צמא לעוד. על היחסים האלה, על העבר והעתיד, הסכימו גיא בן שטרית וניר טרטר לדבר איתנו. הם היו אלה שהקימו את "אינפקציה" במרתף מטונף בפתח תקווה, הם שהובילו אותה לאורך השנים, כתבו את השירים ויצאו לרחובות לתלוש פוסטרים של להקות אחרות, ולהדביק במקומם את שלהם.
"משהו שהוא לא פופ דביק-יעקב-ישן-תביאו-ת'כסף"
לפני מספר חודשים הקים השדרן והעיתונאי לאון פלדמן קבוצה בפייסבוק בשם "גם אני מוכן לשלם יותר מ-100 שקלים להופעה של אינפקציה". אמנם רק קצת יותר מ-300 איש התחברו, אבל הקבוצה כן הצליחה ליצור שיח מחודש בקרב מעריציה.
"גם אחרי שהם התפרקו, שמרתי ל'אינפקציה' מקום חם בלב", מספר פלדמן ל-ynet. "לפני כחצי שנה שמעתי שמועות שהם נפגשים אחד עם השני בכל מיני קונסטלציות, ושהם ניגנו יחד עבור נער משותק שמאוד אהב את הלהקה. אמרתי לעצמי שיש פה איזו התרחשות והקמתי את הקבוצה, כי החלטתי שזו הדרך שלי בתור מעריץ להראות להם אהבה. העניין הכספי הוא די בדיחה, כי האמת שאני לא יודע אם מה שיאחד אותם זה הכסף. אבל באיזשהו אופן זה תמריץ לא רע, ואם בשני האלבומים הם עשו את הכל מהכיס שלהם, חשבתי שאולי זה אלמנט שעשוי לאחד אותם".
זו האינפקציה: המוזיקה והטקסט הקשה של "שוקי"
"אם הם היו פותחים קבוצה בשם 'אינפקציה בבקשה תחזרו להופיע כי זה מרגיש נכון מבחינה אמנותית' זה היה יותר מגניב", אומר הסולן ניר טרטר. "זו בעצם הסיבה שהפסקנו להופיע. אני לא חושב שהתפרקנו. הפסקנו להופיע כי גיא ואני הפסקנו לכתוב שירים יחד. זה כבר לא עשה לו את זה ולא ריגש אותו, וזה סבבה. אני רק רוצה להישאר נאמן לקהל ולשירים. כל השאר זה כלום מבחינתי.
"בעוד 5,000 שנה, אחרי שכל העולם ייחרב וימצאו את החבר'ה של אינפקציה מתחת לאיזה לסלע, הם ישמעו את השירים ויגידו: 'וואו, איזה שירים מגניבים'. הם לא יגידו: 'וואי, הם עשו קאמבק ועשו קופה'. בסופו של דבר, מה שנשאר זה המוזיקה, והמוזיקה ממשיכה לדבר בעד עצמה. אז כנראה שכן עשינו משהו שהוא לא פופ דביק-יעקב-ישן-תביאו-ת'כסף".
ומה לגבי האופציה של איחוד? "אי אפשר לדעת מה יקרה, אלא אם מחר כולנו נישרף ונמות", מוסיף טרטר. "אבל כל עוד אנחנו פה, בגלגול הזה, יש מצב שמשהו יקרה, מתישהו. בינתיים כל אחד עסוק בדברים שלו. מה שבטוח זה שאם יהיה איחוד, ואמרתי זה גם לחברים, אני לא הולך לעשות איזה 2-3 הופעות בבארבי ברצף, לדפוק קופה ולהיעלם. הציעו לנו את זה לא פעם ולא פעמיים. אני כן צריך את הכסף, אבל זה לא קשור לכסף אלא לאמת אמנותית. אם אני אי פעם אחזור לעשות מוזיקה עם אינפקציה זה יקרה כשנרגיש שיש לנו משהו להגיד, משהו שלא אמרנו. לדפוק הופעה בשביל כמה גרושים נראה לי בזוי".
אפיזודה מרגשת ועמוסת השפעות. "זה עושה לי שמח"
"אף פעם לא הודענו על פירוק", מודה גיא בן שטרית. "זו היתה גסיסה טבעית, כמו שכלב יום אחד קם והולך כשהוא יודע שהוא הולך למות. זה היה מוות שקט, בלי לצאת מפרופורציות ובלי דרמות. זה פשוט גווע. כל אחד רואה את זה מהזווית שלו ואני מבין את כל הצדדים. אני מבין את הצד שלי, ואני מבין לגמרי את הצד של ניר ומכבד את הסיבות".
מקורבים ללהקה סיפרו פעמים רבות שאחת הסיבות העיקריות לגסיסה הזו היא להקת "אטליז" של גיא בן שטרית, שהחלה לפעול עוד בזמן שאינפקציה היתה בחיים ואליה הצטרף גם המתופף עמרי הנגבי. טרטר מאשר את הדברים: "אינפקציה נולדה בתוך מרתף חנוק בפתח תקווה ויותר מכל, זו החברות שלי ושל גיא שמשתקפת החוצה. בשלב מסוים גיא פשוט העדיף להשקיע את כל המרץ והאנרגיה שלו באטליז, ואיפשהו זה גרם לניתוק. זה כמו שבכדורגל לכל אחד יש את התפקיד שלו, ואם העבודה שלי זה לשיר, לנגן ולכתוב שירים והתפקיד של גיא זה לנגן בגיטרה ולכתוב שירים, אז איפשהו גיא קצת כשל בתפקיד שלו.
שם הכל התחיל. פתח תקווה, לא להאמין שזה התחיל בפתח תקווה
"אז אתה משקיע הרבה בהופעות וכל הופעה אתה עושה עוד גרסת כיסוי ועוד שטות, אבל מה שבאמת היה חסר ללהקה זה יותר חומרים ושירים, וזה משהו שיכול היה לקרות רק אם אני וגיא היינו ממשיכים להיפגש בבית, ולאט לאט זה דעך. הרגשנו שאנחנו כמו בהצגה שאתה מעלה אותה 300 פעמים בשנה. זה שאתה שחקן טוב זה מגניב, כולם מוחאים לך כפיים, אבל יותר מכל אתה רוצה לעשות הצגות חדשות".
"מבחינתי, אטליז אף פעם לא היתה קשורה לכך", טוען מנגד בן שטרית. "היו פרויקטים שחיו זה לצד זה וזה נתן יותר אוויר לנשימה. ילד אחד זה בעסה, צריך הרי עוד ילד, זה מאזן. אלו טעמים וקולות אחרים. אם יש לך רעיון מוזיקלי שאתה לא יכול לבטא באינפקציה, כי יש כוחות שמתנגדים לך וזה לא כמו כפפה ליד, אז אתה שם את זה במקום אחר, ואני לא המצאתי את זה.
"הרגשתי גם שלא כל כך היה לי יותר מה להגיד בנושא. אינפקציה היא מאוד ספציפית, היא הומוריסטית, וזה חייב להיות הומור. גם אני בתור מעריץ לא הייתי רוצה שפתאום באמצע הדרך, כוורת תהפוך ללהקת שירי שכול. הרגשתי שזהו, שאמרתי את כל מה שהיה לי להגיד בפן המבדר, ושזה קצת מיצה את עצמו. לא היה לי מספיק דלק לעוד אחד.
אחד מהמנוני הלהקה - הגרסה המזרחית של "אינפקציה": בקבוק עלי
"ניר גם תמיד דרש שאם נמשיך לעבוד ולהופיע, אז נכתוב עוד דברים, ואני מצידי הרגשתי שנתנו כולנו את הנשמה המון שנים ללהקה הזו - ועכשיו אני אשב בבית ואכתוב מבלי שראיתי תגמול כספי? וזה לא בגלל שאני גרידי, באמת לא היה לי כסף ללחם וטחינה. אני לא אומר שלא היה חיבוק ולא היה קהל: כרטיסים נמכרו, אבל כל הכסף נשפך לבור השחור שהוא האלבום השני, ואז היה צריך להחזיר את החובות שהוא גרר.
"איכשהו כשהצלחנו להתחיל להחזיר את החובות שלנו ולהרים את הראש למעלה, ניר לא יכול היה יותר להתמודד עם השירים האלה ולשיר אותם עוד פעם. אני הכי מבין אותו ומתאר לעצמי שהייתי עושה את אותו הדבר. אם לא מספרים בדיחה פעמיים, תחשוב כמה פעמים הוא היה צריך לספר את הבדיחה הזו. אתה צריך להתחבר לאמת שלך וניר התכוון לזה: הוא נתן את כל כולו בשביל לספר את הבדיחה הזו".
"כמו ילד מוכה ומסכן שרק רוצה תשומת לב"
אז מלבד כל הדברים הברורים לאוזן ולעין, מה בעצם היה סוד הקסם של הלהקה? הסוד שעד היום מושך עוד ועוד מעריצים צעירים? טרטר מטיב לנתח את העניין: "יש בלהקה הזו המון אלימות עצורה והמון רגישות לסביבה. היא כמו ילד שדפקו לו מכות כל החיים וכיבו עליו סיגריות והוא עדיין סבבה. הוא עדיין סולח וחי חיים נורמליים, אבל בפנים נשארה טראומה. זו האינפקציה. לדעתי רוב האנשים שמתחברים לטקסטים הם אלה שבאמת עברו סוג של התעללות נפשית או פיזית. כולנו בסופו של דבר ילדים מוכים ומסכנים, וכולנו רוצים תשומת לב מההורים שלנו. נורא קל להזדהות עם זה. הקסם המוזיקלי של הלהקה היה ללא ספק החיבור שיש לי עם גיא, שנכון לעכשיו לא קיים יותר".
"זה נגמר לי עצוב", מודה בסופו של דבר בן שטרית. "ברמה הארגונית ובלב, מי שבאמת היה מסור לפרויקט זה ניר ואני. תמיד זה ככה. בכל להקה יש אחד ובמקרה הממש טוב שני אנשים".
טרטר מזדהה ואומר כי הפירוק השאיר לו טעם "חמוץ-מתוק", עד היום. "מצד אחד זה מאוד מחמיא ואנשים זוכרים וזה ממשיך לחיות", הוא אומר. "אני יודע שכמו שיש ילדים שמגלים את מטאליקה אז יש ילדים שמגלים את 'פתח תקווה'. מצד שני, זה קצת מבאס כי אני מרגיש שלא באמת מיצינו את הפוטנציאל של הלהקה הזו עד הסוף. אבל כל אחד ממצה את הפוטנציאל שלו בפרויקטים אחרים, או לפחות מנסה".
"נצא לטיול, פה יותר יפה מחו"ל". השיר לסיום, "היום שלנו"
היום בן שטרית כאמור נמצא ב"אטליז" וזוכה להצלחה נאה גם בתור אנימטור, הנגבי המתופף (השני של "אינפקציה": המתופף הראשון היה רן יורגנסון, שכמה שנים אחרי שעזב הוציא אלבום סולו) גם הוא חבר בלהקה. רק החודש הופיעה "אטליז" בסין והיא ממשיכה לצבור אהדה וקהל. טרטר עובד על אלבום סולו, וכן משתתף בהרכב אלקטרוני חדש שאמור לחשוף קטעים ראשונים בקיץ הקרוב. ירון שראל ממשיך לנגן בפרויקטים רבים, וגיא שמי הוא היום גיטריסט "מרסדס בנד". גם טל מטמור, שהיה אחראי על הקלידים, התכנות וההפקה באלבום השני, "בכיף", ממשיך ליצור ולנגן.
אבל כשהם היו ביחד, החבורה המיוחדת הזו סיפקה משהו שנורא רצינו והיה חסר. וחבל שכמו שזה הגיע, כך גם זה התפוגג. אפשר אולי לצטט את שיר הלהקה המצוין, "היום שלנו", מעין שיר אהבה רגוע, זורח ואופטימי, אבל כמובן מלא בקריצות. בשיר ישנה הרגשה חמימה, עליה שרה הלהקה בהקשר של מערכת יחסים שיכולה לשקף את המוזיקה שלה. מוזיקה משלנו אבל שנשמעת קצת לא מפה, מוזיקה שעושה לך טוב בחיים, ואולי לא צריך לנתח אותה יותר מדי אלא רק להקשיב ולחיות: "זה בוקר יפה, תעשה לך קפה, העולם בחוץ רוצה רק לטובתך, נצא לטיול, קודם כאן ואז ממול, פה יותר יפה מחו"ל ואל תצפה לנסות להבין, מדוע".
