מהמנהרה לחיי סיוט. כך פעל הסרסור הגדול בארץ
אמרו להן שיעבדו בישראל בניקיון וטיפול בקשישים. הבטיחו "נופש" במצרים. בסוף הן הועברו מסיני במנהרה והועסקו בזנות. הן הושפלו, הוכו, ננעלו בדירות - ועבדו כל יום ללא הפסקה. רמי סבן, האיש שהרס את חייהן, נשלח ל-18 שנה בכלא
"הם סילקו את הלא יפות והשאירו את הרזות והגבוהות" - כך סיפרו בעדותן נשים שהובאו מאוקראינה לישראל כדי לעסוק בזנות, במשפטו של רמי סבן, "הסרסור הגדול בישראל" שבית המשפט המחוזי בתל-אביב שלח אותו אתמול (יום ה') ל-18 שנות מאסר בפועל. חלק מהנשים שהובאו לארץ סיפרו כי ידעו שהן מגיעות לעבוד בזנות. עם זאת, חלק קטן סבר כי בארץ הן יעבדו בניקיון, טיפול בקשישים או בקטיף של פירות הדר.
דרך מצרים
הנשים העידו כי הן הובאו למצרים "לנופש", שהוזמן מראש על-ידי המגייסים או מי מטעמם. ממצרים הן הוברחו לארץ בדרכים שונות - בין היתר כשהן מוסתרות בכלי רכב. לעתים, סיפרו הנשים, נדרשו כמה ניסיונות הברחה כדי להיכנס לארץ. חלק מהן תיארו ניסיונות תקיפה של הבדואים בסיני. הן סיפרו גם על היחסים בין סבן לבין הבדואים.
ט', אחת הנשים שהעידה נגד סבן, סיפרה כי ביום השלישי לשהותה במצרים קיבלה הודעה להגיע למקום שבו המתינו לה בדואים. היא ואחרות הועברו מקהיר לגבול ישראל ושם עברו לארץ דרך מנהרה שחפר אחד הבדואים. הן קיבלו הוראות כיצד לנהוג בשטח ישראל. היא סיפרה כי בגבול המתין אוטובוס, שהביא אותן לראשון-לציון.
א', צעירה נוספת שהעידה נגד סבן, סיפרה כי אחד הבדואים ניסה לאלץ אותה לקיים איתו יחסי מין, היא סירבה - והוא נתן לה שתי סטירות. לדבריה, הוא סתם את פיה ואיים עליה בסכין. כשבכתה, הוא לקח אשה אחרת. היא אמרה כי הבדואים היו נאמנים לרמי "כמו כלבים". היא הוסיפה שהם דיברו עליו בהערכה גדולה והתפעלו ממנו וכשהוא היה מתקשר הם רצו בחולות וצעקו "רמי התקשר". לדבריה, הן היו בסיני במשך כחודש.
הקליטה והמיון
עם הגעת הבנות לארץ, נערך להן הליך מיון, הכולל הפשטה, בדיקת סימנים על גופן וצלקות ולקיחת מידות גוף. הן סיפרו כי ניתנו להן הסברים בנוגע להתנהלותן פה, והן גם למדו כמה מילים לצורכי ה"עבודה". חלקן סיפרו על הליך טיפול בהוצאת תעודת זהות מזויפות עבורן והנחיות שניתנו להן ללמידת פרטי תעודת זהות - בעל פה. כמו כן הן סיפרו כיצד אירגנו אותן לקראת תחילת העבודה ובין היתר לקחו אותן להסתפר, לקנות בגדים ולהצטלם.
ט' סיפרה כי עם הגעתן לדירה נעלו אותן, והזהירו אותן להיות בשקט על-מנת שהשכנים לא ישמעו. בעדותה היא הוסיפה כי כשהגיעו לדירה בראשון-לציון - סבן היה שם. לדבריה, הוא צעק עליה מפני שחשב שהיא אשה אחרת. הוא הסביר להן שהעבודה היא בזנות: "זה לא עבודה עם אבק". הוא הודיע להן כי במשך שלושה חודשים הן תעבודנה בחינם, כדי להחזיר את הוצאות הנסיעה. לאחר מכן הובטח להן כי יקבלו משכורת של 1,000 דולר לחודש. בנוסף הן התבקשו ללמוד עשר מילים ביום. לדבריהן, הן למדו באולפן כחודש ולאחר מכן החלו בעבודה.
עובדות בלי הפסקה
מעדויותיהן של הנשים התברר כי הן הוחזקו נעולות בדירות השונות, לא היו חופשיות לצאת מהמקום, אלא בליווי או באישור. הן הושמו בדירות מסתור, חיו בסתר ותחת שמירה. הן סיפרו כי ניתנו להן אחוזים בודדים מהתשלום. הן סיפרו על פקידה שענתה לטלפונים, קיבלה הזמנות ושלחה את הנשים למקומות שונים. לדבריהן, עבדו מדי יום - ללא חופשות - גם בימי המחזור החודשי. הוטלו עליהן סנקציות וקנסות על צריכת אלכוהול וסמים, על מסירת פרטים ללקוח ועוד.
ט' סיפרה בבית המשפט כי היו לה שבע הזמנות ביום. לדבריה, היא הוכתה על-ידי לקוחות וגם על-ידי האיש שהיה אחראי עליה. היא הוסיפה כי נכלאה ונאמר לה כי אם לא תבצע את ההוראות, יכלאו אותה בחדר, לא יתנו לה לעשן סיגריות ולשוחח בטלפון.
20 שקלים לאשה, 230 לסרסור
ט' תיארה את שיטת הקנסות. על השתכרות בזמן העבודה נקנסו הנשים ב-200 דולר, ובסכום דומה אם ללקוח "לא היה נוח". כמו כן הנשים קיבלו איומים כי יפגעו בבני משפחתם במזרח אירופה, אם יברחו או יעזבו. לדבריה, התעריף בתל-אביב היה 250 שקל ואילו בפתח-תקווה 300. לאחר שבשלושת החודשים הראשונים לא קיבלו דבר, נאמר להן כי הן יקבלו 20 שקלים להזמנה ושבכל חודש יעלה התעריף ב-5 שקלים.
התנאים הקשים הובילו לשני ניסונות התאבדות - הראשון לאחר שלקוח היכה אותה, במהלך המפגש. לבסוף, כשט' לא יכלה לשאת יותר את המצב, היא ברחה.
ג', מתלוננת נוספת, סיפרה כי לא נתנו לנשים לצאת וגם לא הייתה כל אפשרות להימלט. היא נאלצה, חרף סירובה, לעבוד בזנות ולקבל בין שלושה לשבעה לקוחות ביום, ללא ימי חופש. היא סיפרה כי השומרים נהגו להסיע אותה ואת הנשים האחרות לעבודה מ-10:00 בבוקר ועד ל-6:00 בבוקר למחרת.
עוד לפי ג', היא נאלצה לעבוד גם כשהייתה חולה וגם כשהתלוננה על כאבים חזקים. לדבריה, אחרי חודשים וחצי של סיוט, היא אמרה שברצונה לעזוב ואז היא קיבלה איום שתימכר למקום גרוע יותר. הם אמרו לה כי שילמו עבורה 6,000 דולר ועליה להחזיר את הכסף.
החיים שאחרי
ט' אחת העדות המרכזיות בפרשה סיפרה ל-ynet כי היום היא מנסה להתאושש מהסיוט, אבל שרויה בפחדים מאוד גדולים. "יש לי פסיכולוג שמטפל בי. אני לוקחת כדורים, אני כל הזמן בחרדות, לפעמים אני לא רוצה לחיות", היא אמרה בבכי. "יש לי חבר, החבר שלי דואג לי מאוד. הוא יודע הכל על מה שעברתי". אף על פי שסבן נשלח למאסר ארוך, היא חוששת שאנשיו יפגעו בה.
ריטה חייקין, מנהלת פרויקט מאבק בזנות ובסחר בנשים ב"אשה לאשה", אמרה בעקבות גזר הדין: "אנו מקוות כי גזר הדין יגיע הן לאוזניהם של סוחרי נשים והן לכל אלה אשר
מנצלים נשים למטרות זנות ויהווה התרעה, הרתעה והבהרה לגבי חומרת הדברים ולגבי מדיניות החוק המתייצבת באופן אקטיבי לצד הקורבנות. חשוב להבין כי נשים שנסחרו לישראל, כמו גם כלל הנשים במעגלי הזנות והסחר, לא עושות זאת מבחירה חופשית אלא מתוך מצוקה קשה, תוך ניצול של נקודות תורפה בחייהן במצבן, כדי לאלצן לשתף פעולה עם סוחרים וסרסורים. אנו סבורות כי מחויבותה של המדינה לפסוק פיצויים עבור נשים שנפגעו כקורבנות סחר, כולל הקמתה המיידית של קרן חירום שתאפשר פנייה לפסיקת פיצויים מהמדינה".
לפנייה לכתב/ת 
