"היומנים": רבותי, ההיסטוריה חודרת
הסדרה הדוקומנטרית החדשה והמצוינת של ערוץ 1 "היומנים" מביאה תיעוד של פיסות היסטוריה ממדינת ישראל של פעם. מעבר להתרפקות על העבר, היא מעלה תהיות על איך איבדנו את חן נעורים, התום והתקווה לשינוי בימינו אנו
היינו ילדים, וזה היה באמת מזמן. הקולנוע הראשון באשדוד היה מסך עשוי סדינים, מתוח איכשהו לא הרחק מחוף הים, באויר הפתוח, וכולם התגרדו מעקיצות יתושים. ולא התלוננו בכלל.
כשהקימו את היכל הסינמה המפואר וקראו לו "דגון" על שם האל הפלישתי הקדום, היתה בכך מידה של צדק: כמו לפולחן קמאי שזמניו ידועים וקדושים, התייצבו תושבי העיירונת הזאת מדי מוצאי-שבת, לבושים במיטב מחלצותיהם, והתיישבו בתוך החושך לצפות בלא-חשוב-מה. חייזרים ורובוטים מפח מגולוון בשחור לבן, קאובויז נאבקים באינדיאנים, עדרי חיילים קוריאנים יורדים מן הגבעות לצלילי חצוצרות גואות באימה, ועוד מעט, אם לא ניזהר, יהרגו את הטובים.
האולם נבנה בשיפוע. בני התשחורת, שלימים ייקראו "צ'חצ'חים" ואחר כך "פרחים" ואחר כך סתם "נוער", נהגו לנצל את העובדה כדי לגלגל בקבוקי טמפו, אחרי שלגמו את המשקה הכתום-זרחני, מן המושבים שלהם ומטה, סתם כדי לעצבן. הם עשו זאת ברגעי המתח הכי דרמטיים של הסרט. עוד נהגו לפצח גרעינים ולירוק קליפות על עורפם של היושבים מקדימה. פופוקרן? לא היה.
אבל פעם אחת הם הגזימו. זה היה בעת הקרנת היומן שלפני הסרט, בו היו הצופים מתבוננים בדריכות עילאית. תארו לכם עולם שאין בו טלויזיה, שבעיתונים שלו התמונות מעטות וגרעיניות כאלה, בקושי מבינים מה רואים, וחדשות מתרחשות רק ברדיו הממלכתי. בעולם הזה, "יומני גבע" ו"יומני כרמל" היו המציאות הרשמית המצולמת היחידה, אחת ואין בלתה. פלא שצפינו בריכוז? שחיכינו שכבר יתחיל?
ואז, בדיוק כשראש הממשלה גזר סרט במפעל חדש, מישהו גלגל את הטמפו למטה: רוח הזמן תבעה זעם אזרחי מוצדק, וחבורה של מבוגרים קמו ממושביהם לחפש את הפוחז שהעז לעשות ככה, בדיוק כשמראים את אדון בן גוריון. איפה החינוך שלך, זעקו.
מסתכלים אחורה, בלי נוסטלגיה
משה איבגי ודני בן סימון יוצאים למסע בזמנים ההם: אין בו נוסטלגיה. יש בו היזכרות במי שהיינו ובמה שנהיה מאיתנו, מפני שהסדרה הדוקומנטרית החדשה (והמעולה) מוצאת את הגיבורים-לרגעי של היומנים הללו, שהיו ילדים בעת שצולמו, ומברררת מה קרה להם מאז. עד כאן הסיפור האנושי המרגש, ומכאן ואילך אפשר היה לעשות כמה דברים שונים: להיאנח בחמדה, כמו ב"כך היה" עם יגאל רביד, שנתנה כבוד לחומרי ארכיון מצוינים. או לנאום נאומים פרוגרמטיים, כמו ב"פלאשבק" של דורון צברי והחברים שלו בחינוכית – או לבחור בעשייה שונה לגמרי, קצת יותר מושקעת – והרבה יותר איכותית.
איבגי מביא אל המסך הקטן פרסונה מצטנעת שמקרינה חום אנושי וסקרנות גדולה. הוא יודע להקשיב ולדובב, וזה לא קשה במיוחד כשמאתרים את מי שצולמו פעם ביומנים ההיסטוריים ומקרבים אליהם מיקרופון ומצלמה. הנה למשל, משה מסיקה, ילד ממעברת שובאקי בהרצליה, עם אבא שלו, אחיו והחמור שלהם, ועוברים דירה מן המעברה לשיכון ב-1959.
אכן, יום חג: לפחות בפיו של הקריין הכי ממלכתי ביקום, אלימלך רם. מסיקה, היום בעליה של מעדניה בהרצליה, מגיר דמעות כשהוא רואה את שתי שניות התהילה שלו. למה הוא בוכה? כי האח הקטן שבתמונות נרצח לפני שבע שנים. כי החמור שבתמונה מסמל את ההשפלה המשפחתית שזכרה לא נמוג. בעירייה, הוא נזכר, הבטיחו לאבא שלו קיוסק. אבל לא קיימו. את הקיוסק נתנו לאשכנזי, והעולים מתוניס היו צריכים להסתפק בחמור ובחלוקה של קרח כדי להתפרנס.
בן-סימון, בשיחה עם איבגי, מוסיף ומספר כיצד נשלח לפנימיה דתית אשכנזית, וכיצד בחלוף השנים כבאר אין בו יותר מדי כעס, והוא אפילו מבין את האשכנזים ההם: "כדי להקים מדינה אתה נועל את החלב שלך", הוא אומר ומתמקד בפרויקט הגדול ובהצלחותיו. איבגי סונט בו: "לכן גם הצטרפת למפלגה שדפקה לנון את הצורה!", וזה לא שיח-קיפוח, זו ביקורת פוליטית מאוזנת, נבונה, מעניינת ועשויה היטב מבחינה טלוויזיונית, כי הדיאלוג בין השניים קולח, ואף אחד לא מעמיד כאן פני מומחה ולא משחק בלהיות ממלכתי או מייצג.
התקווה לשינוי שאבדה
והנה עוד סיפור, על אמנון מנצור הקטן מראש העין שעבר את הגבול לירדן בהיותו בן שלוש וחצי, ואחיו הגדול נזכר בדוד שחבט בו נמרצות בענף של עץ כי לא שמר על הצאצא, והוא חשב שבאמת מגיע לו מכות. לבסוף האח נמצא בריא ושלם ומדינה שלמה של צופי קולנוע שמחה לדעת זאת, ואפילו יצחק בן צבי כבוד נשיא המדינה הגיע לברך - אבל לא ירד מהאוטו. אולי פחד מהבוץ של המעברה, ואולי בגלל שהפעוט חזר בשלום זכתה משפחת מנצור אף היא לדירה בשיכון.
והנה אילת אלמגור, שבן גוריון הזמין אותה לבוא לחגיגות עשור לשחרורה של אילת - היא נולדה מעט אחרי השחרור והיא מספרת למצלמה כיצד אסור היה לה להשוויץ בחגיגה בפני קבוצת השווים שלה בנהלל, פשוט מפני שלא נהוג היה אז להשוויץ, והתהילה התקבלה בבוז.
שלושים דקות, פרק ראשון מתוך שישה: קצר מדי, לא ממצה, ובהחלט משאיר טעם של עוד (ועוד קצת). גם כשהדברים לא נטחנים עד דק, כמו בשיחה עם אלימלך רם שלא יודע להסביר מדוע "לא צילמנו דברים שליליים", ומתעקש שאיש לא הכתיב את הטון הממלכתי בקריינות.
האמת היא שלא היה צריך להכתיב. קריינים, צלמים ועיתונאים הפנימו היטב את האידיאולוגיה השלטת: היומנים אמורים היו להציג מציאות מונוליתית ואחידה ליושבי כור ההיתוך הישראלי. העיתונות דאז היתה מפלגתית, מקוטבת ופרגמנטרית במידה כזו, שקוראי "אוי קלט" וקוראי "על המשמר" לא היו יכולים להבין שהם חיים באותה מדינה. היומנים היו הדבק המאחד, והם היו חיוביים כדי שצופיהם יאמינו שכמעט הכל חיובי, ומה שעדיין לא - יסתדר עוד מעט, עם הכביש החדש שסופסוף מחבר בין חדרה לנתניה, בין עבר לעתיד, בין החול ל"נלבישך שמלת בטון ומלט".
ועם זאת יש ביומנים הללו, אפילו ב"יומני גבע" שהופקו אמנם באורח מסחרי אבל תחת עינו הצופיה של בו גוריון עצמו, חן-נעורים בלתי מבוטל, תום היסטרי ממש והמון סיבות לשאול את עצמנו, מה איבדנו מאז לעומת מה שהרווחנו. דניאל בן סימון מאמין שהמצוקה היתה יותר שוויונית, ולפיכך גם יותר מתוקה. לצערי, אני לא יכולה להסכים איתו - אם אינני טועה, מה שאיבדנו הוא בעיקר תקווה לשינוי, שבימים ההם היתה נגישה כמו השיכון החדש, מעבר לכביש החדש בשולי המעברה.
"יומנים", ערוץ 1, יום ה', 21:00
