כך תצרו פורטרטים מדהימים
איך ניגשים לצלם אדם זר במדינה זרה, האם צריך לבקש את אישורו לצלם ואיך יוצרים פורטרט אינטימי שמצליח לספר סיפור? בכתבה הקודמת דיברנו על הפרמטרים הטכניים לבחירת העדשה הטובה ביותר לצילום פורטרטים, כעת נדבר אל הרגש. כי ציוד חדיש ויקר הוא טוב ויפה, אבל עבודתו האמיתית של הצלם מתחילה היכן שהטכניקה נגמרת
"האם עליי לבקש אישור מהמצולם? האם כדאי לצלם את המצולם ממרחק קצר, כך שיראה אותי או שעדיף מרחוק בצורה חשאית יותר? האם נכון לתת לו משהו בתמורה או שמא הוא עלול להיעלב מהמחווה?" את השאלות הללו ודומות להן, שואל עצמו כל צלם, מקצוען כחובב, שמבקש לצלם אנשים. על אחת כמה וכמה במדינה זרה. חשוב לציין כי אין תשובה חד משמעית לאף אחת מן השאלות הללו. התשובה תלויה באופיו ובסגנונו של הצלם ושל המצולם. בכתבה שלפניכם אציע ארגז כלים מגוון שמתוכו תוכלו לבחור את הכלי המתאים לכם על פי הסיטואציה המתבקשת.
כך תצרו פורטרטים מדהימים - חלק א'
עוד מדריכים צילום:
הכנה מקדימה
אחד ההבדלים בין צלם מקצועי לחובב, או בין תייר שמצלם לצלם שמטייל, נעוץ בעבודת ההכנה המקדימה. הצלם יחל את העבודה עוד לפני ההגעה ליעד, בעוד התייר ינסה להתמודד עם הדברים לאחר שיצוצו מול עיניו. עבודת הכנה מקדימה תעזור לכם לענות על חלק מן השאלות שהוצגו בתחילת הכתבה.
אז מה עלינו לבדוק בהכנה המקדימה? ראשית, ננסה לברר האם ביעד אליו אנו עתידים להגיע יש איסורים תרבותיים הנוגעים לצילום. כשצילמתי את קהילות הצוענים המתגוררות במדבריות מרכז אסיה, ידעתי מראש שיש להם איסורים תרבותיים רבים וקוד התנהגות ברור שעל פיו אני אאלץ לנהוג מרגע כנסיתי אל ביתם. כדי להכין את עצמכם כראוי לצילומים ביעד, הדבר המומלץ ביותר זה למצוא צלם (אפשר בקלות דרך האינטרנט) שכבר צילם במדינה ולהתייעץ עימו: כיצד האנשים מגיבים למצלמה? האם יש דברים שאסור לצלם? אם לא מצאתם צלם שיוכל לחלוק מניסיונו, ניתן להיעזר בפורומים באינטרנט או בפנייה לשגרירות מדינת היעד. ואם גם שם לא קיבלתם מענה, כמעט בכל ספרי הדרכת הטיולים, ניתן למצוא טיפים שעוסקים בצילום במקום.
בנוסף, כדאי לברר גם את הדברים הבאים: האם בתקופה שתשהו ביעד יתקיימו פסטיבלים או טקסים שתוכלו לצלם. האם יש בעיה לעבור עם ציוד צילום במשטרת הגבולות? האם יש אזורים אליהם לא מומלץ להגיע עם ציוד צילום יקר ומנקר עיניים?
טיפ חשוב: לנסות ללמוד כמה מילים משפה המקומית. "שלום", "תודה" ו "אפשר לצלם?", כך תכבדו את המצולמים, הם ירגישו נוח יותר מול המצלמה, וכל זה יבוא לידי ביטוי בצילומים.
פשוט להתקרב
לצלם אנשים בעדשת Tele ומרחוק, יכול להיות נוח יותר ורבים טוענים כי זה לא פוגם באותנטיות של הצילום, משום שהמצולם לא מודע למצלמה. אך מניסיוני אין תחליף להנאה ולאינטימיות שמפיקים מצילום מקרוב. יש משהו בחווית ההכרות וההתקרבות לאנשים במדינה זרה שהופך את הכל למעניין יותר. יותר מכך, הכרות מוקדמת עם המצולם, יכולה לשנות לחלוטין את האופן שבו אתם מצלמים אותו.
כיצד ניתן להשיג את האיכות האינטימית של צילום מקרוב יחד עם האותנטיות והספונטניות של צילום מרחוק? הסוד הוא קשר עם המצולם. מצלמה היא דבר מבהיל, ומי שלא רגיל להצטלם עלול להירתע כשהוא רואה מצלמה מכוונת אליו. לכן ראשית, אני מגיע כשהמצלמה לא על הצוואר, אלא מוחזקת בידי, או מאוחסנת בתיק המצלמה. אני ניגש ומברך את האדם לשלום (בשפתו זוכרים?) אני יושב איתו זמן מה ונותן לסביבה להתרגל למצלמה. לעתים אנשים מובכים, ועושים פוזות הפוכות ממה שאני רוצה להשיג. אז מה עושים? אני פשוט מאפשר להם, ולאחר שתיים-שלוש דקות עם קצת סבלנות, המצולם יחזור למצבו הטבעי, שאותו בחרתם לצלם מלכתחילה.
כאשר צילמתי את הנער- נזיר, בן השמונה, בעיירה הציורית לואנג פרבנג שבלאוס יצאתי עימו ועם חבריו לאסוף מנחות ומזון מתושבי העיירה. הצטרפתי לתפילות הבוקר ואחר הצהריים אף שיחקנו כדורגל יחדיו. סיפרתי להם על משפחתי, ביתי ומדינתי וכשהערב ירד שאלתי את הילד "היכן אתה מתגורר?" הוא מיד רץ במעלה מדרגות, נעמד והצביע על דלת לבנה בגאווה. באותו רגע כשהוא נעמד שם מעליי, הרגשתי שזה הרגע הנכון וצילמתי אותו. בגלל ההיכרות המוקדמת שלי עימו הוא היה נינוח ורגוע.
מספר חודשים אחר כך התמונה נבחרה כתמונת החודש של אתר נשיונל גיאוגרפיק העולמי. לא תמיד יש באפשרותנו לבלות יום שלם עם מצולם אך ניתן לשפר את התמונה פלאים, עם טיפה של תשומת לב, חיוך וכבוד, וכאשר נראה למצולם כמה יפה תמונתו על גב המצלמה.
מה לגבי תמורה למצולם ?
אחד הדיונים המעניינים ביותר בצילום פורטרייטים דן בשאלה: האם יש לתת תמורה למצולמים ומה טיבה. במסע האחרון שלי לאחת ממדינות מרכז אסיה, בכל פעם שהוצאתי את המצלמה מהתיק, הקיפו אותם ילדים וביקשו שוקולד. צלמים ותיירים שהקדימו אותי, כנראה רחמו על הילדים המתוקים ובתמורה לתמונות נתנו להם שוקולדים. אנשים אלו כנראה מעולם לא חוו רופא שיניים במדינת עולם שלישי. ממתקים, סיגריות ושאר דברים רעים,לכן אני לעולם לא מחלק.
אז מה כן? כשמדובר בתמונה ספונטנית ובודדת, כזו שהצריכה מהמצולם שנייה של תשומת לב, יכול להיות שלא אתן דבר. אך אם מדובר באדם שנתן מזמנו עבורי, על אחת כמה וכמה אם אירח אותי בביתו ולו לשעה קלה, אין ספק שאתן תמורה. לעתים אני אתן כסף, אך לרוב אני מעדיף לתת דברים שימושיים שמשתנים על פי המקום וצורכי המצולם: פעם נתתי למארחיי שני שקי אורז, פעם אחרת ספרים מצויירים לילדי הכפר ופעם נתתי מברשות שיניים קטנות ויעילות (בתמורה קיבלתי צמיד שעדיין על זרועי).
לאחרונה גיליתי מהו הדבר המשתלם ביותר לתת למצולם: כמעט בכל עיירה, גם באלו שבקושי יש בהן חשמל, תהיה חנות או עסק לפיתוח תמונות. המחווה שמרגשת את המצולמים הכי הרבה היא כאשר מעניקים להם את תצלומם. לאחר שצילמתי בן שבט ראברי שבהודו, בתמונה שהנציחה אותו ואת אחיו יחד לראשונה, -הוא אמר לי: "אם היית נותן לי כסף, הייתי כבר מבזבז אותו על אלכוהול וסיגריות, אבל במקום נתת לי זיכרון עם אחי לתמיד."
לסיכום, כמו שאין אופי אחיד לכל המצולמים כך אין חוקים אחידים לצילום כל פורטרט. אם תקפידו על כללי הברזל של כבוד למצולם, תתבלו בקצת הומור והרבה אהבה וסקרנות לאנשים, תוכלו לחזור עם תוצאות משביעות רצון. בהצלחה.
עודד וגנשטיין הוא צלם ועיתונאי, מדריך קורס "צילום גיאוגרפי" " בגליץ בית-ספר לצילום. לעוד צילומים של עודד מסעותיו בעולם.
